בדרך לגרוזיה, חלק ג

אם היו מספרים לי שלפני ארבעים וחמש שנה הסובייטים הלכו למקום הכי נידח ובנו שם עיר סודית שאף אחד לא יודע עליה כדי לפתח שם נשק גרעיני, אפילו אז לא הייתי מדמיין את המקום הזה כמו אקטאו. זה אולי המקום הכי הזוי שהייתי בו מימי, למרות הנטייה שלי להיסחף אני חושב שהפעם זה יהיה נכון. האמת, מי שנמצא בתוך העיר לא ממש יכול לשים לב למה שקורה מסביב כי גם פה, כמו בכל עיר שהייתה פעם תחת שלטון רוסי, יש אנדרטה גדולה, ואם עומדים ממש באמצע מוקפים מכל הכיוונים בשדרות עצים, אבל הריחוק של המקום הזה מכל דבר אחר הוא בפרוש משהו ייחודי. תחנת הרכבת מרוחקת 20 ק"מ מהעיר הדרך מפה עד למרכז עוברת בין קידוחי נפט וכבישים סרגליים שלאוכרם טסות במאה שמונים קמ"ש מכוניות שחורות ומפוארות. הזוי. ו

כשחשבתי אתמול בבוקר מה אעשה כשאגיע לאקטאו אמרתי שדבר ראשון ארוץ אל הנמל כדי לראות מתי יש מעבורת. אבל עכשיו כשאני כאן, כל מה שבא לי זה למצוא מלון, להתקלח לאכול משהו ולישון כמה שעות ואז להתפנות להתעסק בהמשך הדרך, מה הסיכוי שתהייה מעבורת בדיוק עכשיו? זוג רוכבים שפגשתי בדרך הנה שבאו מהכיוון ההפוך אמרו לי שהם חיכו לא פחות מחודש בבאקו למעבורת שתצא לאקטאו, מה הלחץ? אני עומד מול השלט שאומר ימינה לאקטאו וישר לנמל, ומחליט לדבוק בהחלטה ולנסות לפני הכל את הנמל, מה יש לי להפסיד, המקלחת תחכה. ו

עוד כמה פניות של 90 מעלות בדיוק, ופתאום נגלה אלי הים הכספי. ים כחול. הריח של הים עולה באחת, זאת הפעם הראשונה מאז שיצאנו לדרך שאני רואה ים. איזה כחול, איזה יופי, איזו שלווה, מדהים איך גם מבעד למסועים האין סופיים ולתחנות הקידוח שמפוזרות פה בכל עבר הים עדיין נראה כמו ים - יפה ומרענן. ו

"את צוחקת עלי, אין שום סיכוי" אני אומר לפקידה בקופה של הכרטיסים. "לא יכול להיות שאת אומרת את האמת" היא מהנהנת כאילו היא מבינה עברית. אני מביט בדף שהגישה לי, שרשום עליו חמישים דולר מוקף בעיגול, מתחת התאריך העשרים ואחת בספרמבר וליידו השעה 16:00. "אני לא מאמין!" כמעט נישקתי אותה. השעה הייתה 13:45 ויש מעבורת שיוצאת בדיוק בעוד שעתיים ורבע מכאן לבאקו! בול פגיעה! איזה פוקס!. אני מסרב להאמין. כל המאמץ השתלם! אני שואל לשם השעשוע מתי המעבורת הבאה והיא אומרת שרק עוד שבוע ושהיא לא יודעת בדיוק באיזה יום. היה שווה למהר, ועוד איך שווה! התחלתי לרקוד שם מרב שמחה, העולם פשוט חייך אלי. אפילו השומר בכניסה שהייתי צריך לריב איתו שיתן לי להכניס את האופניים לביתן של מכירת הכרטיסים, הוא והחבר הדביל שלו שצפר לי בצופר במשך דקה שלמה כשאני משכנע אותו שיוותר לי "רק הפעם", חייכו אלי בחזרה. לא יאמן! אני משלם לה מהר מהר לפני שתתחרט. מבחינתי זה עדיין בגדר בלתי יאמן. אנ צריך להזדרז לקנות קצת אוכל באקטאו, השייט אומנם אמור להימשך עשרים שעות אבל בים סוער, כך סיפרו לי, זה יכול לקחת גם כמה ימים. ו

בשעה 15:00 התייצבתי בדלפק הכניסה למעבורת. היו שם פרצופים שונים ומשונים, רובם עם המון מזוודות. פרוצופים שונים מכל הגילאים: זקנות עם ציצים עצומים ופנים מקומטות לבושות שמלות פרחוניות ומצוידות כל אחת באולי 15 שקי פלסטיק, שני חברה צעירים, סטייליסטים עם חולצות מכופתרות, מכנסי ג'ינס מתרחבות משקפי שמש, שלושה ברנשים עם חליפות ועניבות מצויידים במזוודה ועל ראשם כובע קסקט אלגנטי, משפחה שכניראה באה לחופשת קיץ באקטאו, חולצות חוף ים, כובעי מצחייה, מכנסי שלושת רבעי צבעוניות ועוד. כולם מדברים בליל שלם של שפות וכמעט לכולם יש שיני זהב. ו

בשעה שמונה בערב נפתחת הדלת מהצד השני של החדר ובפתח מתגלה שוטר עם הכובע ביד ושפם. הוא מגרד בראשו עם היד שאוחזת בכובע ותוך חמש שניות, כאילו השתחרר איזה קפיץ, כולם רצים כמו מטורפים לתפוס מקום בתור. זה דבר שאני אף פעם לא אצליח לתפוס. גם כשיש לך מקום מסומן, גם כשאין שום סיבה להזדרז, ברגע שאפשר, כולם טסים לתפוס מקום כאילו עוד רגע מרימים עוגן ומי שלא הספיק כבר לא יעלה והספינה תעזוב בלעדיו. מה זה כבר משנה? שיהיו בריאים. ג

ו
הגיע תורי. אני אוסף את האופניים העמוסות, מנתק את התיקים מעביר אותם דרך מכונת השיקוף, ומחבר אותם חזרה. ניגש אל הדלפק של החתמת הדרכונים ומגיש את הדרכון להחתמה. הפקידה בדלפק יפה ועדינה, לבושה במדים שחורים וכובע עצום ומאוד לא הולם עם סמל של כוכב. היא מדפדפת בעדינות ראוייה לציון בדפים של הדרכון ושואלת אותי משהו ברוסית. אני לא מבין מה היא רוצה. היא מרימה מהשולחן את אחד הדפים ומראה לי אותו. זה הדף שקיבלתי ברכבת שהשוטר לקח ממני. אני מסתכל עליה, מסתכל שוב בדף, שוב עליה ואומר "נייטו". היא מרימה שתי גבות ולא יודעת מה לעשות. גם אני לא ממש יודע. היא הולכת רגע וחוזרת כעבור שתי דקות עם שני חברה שאחד מהם יודע לספור עד שלוש באנגלית. הוא מנסה להסביר לי מה הבעייה ואני לא מבין אף מילה ממה שהוא אומר. אבל אין שום צורך בהסברים אני מבין הכל, אי אפשר לצאת מקזחסטן בלי הדף הזה, ואם אין לי אותו זו בעייה אמיתית. מה עושים?הגברת משאירה אותנו לבד רגע ואנחנו מתחילים לקשקש. מסתבר שהם נהגי משאית שמובילים איך לא, כותנא לתורכיה, אנחנו מדברים ואני מתחיל להתייאש. אני לא רואה איך אני מסתדר עכשיו בלי הדף הזה. ואז משום מקום הוא שואל אותי איזה שפות אני מדבר. "עבריסקי, אנגלסקי וערבסקי" החבר שלו שעד עכשיו היה בשקט פותח עלי שתי עיניים ושואל "תחכי ערבי???" "אייוה!!!" "לא וואלה, שו אסמכ?" "איוב..."התחלנו לדבר בשצף ואנשים רבים התחילו להתגודד סביבנו ולראות מה קורה שם. ו
שמו עלי דין, הוא גר על גבול תורכיה סוריה, ובמסגרת העבודה שלו עם הסורים הוא למד ערבית ומדבר מצויין. הארוע הפך להיות חגיגה שלמה. אנשים רבים הופיעו ותוך שנייה אחת כולם היו בעדי. העניין הוא שהבחור לא ידע רוסית. אבל אין בעייה. החבר שלו גדל באזרביז'ן והוא מדבר רוסית, ובטלפון שבור הצלחתי להסביר לה ולמפקח הראשי שהספיק להגיע ביינתים (שיותר מלעזור בא כדי לראות אותנו מדברים ערבית) מה הבעייה כמובן שדאגתי להגזים קצת ואמרתי שברכבת שוטר אחד לקח לי את הכרטיס ואני אמרתי לו שאני צריך את הכרטיס הזה אבל הוא התעקש ואמר שאני לא צריך אותו, ואז הוא פשוט נעלם ולא מצאתי אותו יותר. הדברים שאמרתי עברו מעברית, לערבית, לתורכית, לאזרביז'נית ועד שיצאו ברוסית והתקבלו בהבנה אצל המפקח הנחמד שרחמיו נחמרו. הוא לקח את החותמת ובכבודו החתים לי את הדרכון. העשרים ואחת לספטמבר אלפיים ושבע. ו

כעבור שעתיים האופניים כבר היו יחד עם קרונות הרכבת ושאר משאיות בבטן האונייה ואני כבר הייתי על הגג, אחרי מקלחת מפנקת בחדר המשותף שלי עם שתי זקנות פטפטניות ומרגיזות. רק באחת עשרה בלילה הרמנו עוגן, האורות האחרונים של אקטאו נבלעו מעבר לאופק ויחד עם עוד מאה נוסעים, יצאנו לצלוח את הים הכספי על האונייה מרקורי 1. ו

זה בטח נשמע לא אמיתי, אבל זוהי אמת לאמיתה! אין לי ספק שבלי העזרה של עלי הייתי עכשיו עדיין באקטאו שובר את הראש על להשיג את הכרטיס הזה. כשיש סיבה טובה לפעמים נדמה שגם אלוהים נרתם איפה שהוא יכול... ו

בדרך לגרוזיה, חלק א

ניר שירה ואיתן הודיעו שהם באים לבקר בגרוזיה. שזה צופף גם את לוח הזמנים אפילו של נווד כמוני לחופשת הסמסטר של העולם האקדמי וצריך היה להזדרז. כדי להגיע לגרוזיה בשלושים לחודש צריך בעשרה ימים להספיק לצאת מאוזבקיסטן, לחצות את קזחסטן, לצלוח את הים הכספי, לעבור את אזרביז'ן ולהתקדם 150 ק"מ בתוך גרוזיה מהגבול עד טיבילסי. אבל כשיש סיבה כ"כ טובה, הדברים תמיד מקבלים גוון אופטימי וכאילו כולם (חוץ מהקזחים) נרתמו למשימה: הרוח, מצב הרוח, האנשים על הדרך, כרטיסנים, סדרנים, לוחות זמנים, העורף בבית,, רכבות ולפעמים נדמה שגם אלוהים בכבודו עוזר איפה שהוא יכול

התאריך היום הוא 19 לחודש ואני בעיר נוקוס, הבירה של חבל הקרקלפקסטאן באוזבקיסטן, שנראה אתכם אומרים את זה שלוש פעמים ברצף. רכבת ישירה מפה לאקטאו - עיר הנמל בקזחטן- אין, וצריך להחליף רכבת. אפילו רכבת מכאן לביינו, תחנת המעבר, אין. צריך עוד להתקדם עד העיירה הבאה - קונגרט, שהיא במרחק 110 ק"מ מכאן. 110 ק"מ על כביש ישר כמו סרגל, שחוצה את המדבר בקו אווירי יבשתי. קניתי לי כרטיס לרכבת של מחר בבוקר בשעה שבע וחצי. אני כבר עומד לצאת לדרך בשעה 15:00. ופתאום מופיעים תיירים, ופתאום יש עם מי לדבר ועם מי לצחוק, ועם מי לפרוק מעט חוויות. חבל לוותר על הזדמנות יוצאת דופן זו אחרי כ"כ הרבה ימים עם אנשים שבמקרה הטוב יודעים רוסית. ודווקא היום פתאום אני מוצא את המסעדה שכל הדרך אני חולם עליה עם המלצר שאפילו יודע כמה מילים באנגלית ואפשר להזמין אצלו אוכל כמו שצריך. אני פשוט לא מצליח לצאת. עוד קבב, ועוד כוס תה, ועד לאנגמן (שזה סוג של אטריות מבושלות עם ירקות), ועוד שישליק עוד סלט, אני כאילו משלים את כל התוספות שהייתי שמח לאכול עם האורז שאכלתי בשבוע האחרון

לא ברור איך, אבל אני יוצא לדרך רק באחת עשרה בלילה. אפילו הירח כבר שקע, חושך מצרים ואני מצוייד במחזירי אור אין סופיים. הדרך טסה, האוויר עומד והרוח לא מפריעה. שמונים ק"מ חשוכים לחלוטין עברו להם כהרף עין. כל הלילה עברו על פניי לא יותר מחמש מכוניות, חוץ מהפועלים במפעל הכותנא לא ראיתי אף אחד. הכותנא היא מקור הפרנסה של תושבי הדלתא של נהר אמו דריה, היא מכונית פה הזהב הלבן. גם באמצע בלילה הזרקורים של המפעל עוד מאירים והאנשים עובדים במרץ. זה היה נראה כמו מחנה עבודה באמצע המדבר, אורות מטורפים מאירים מגרש עצום ועשרות, אולי מאות אנשים מתרוצצים ומעבירים ערמות עצומות של כותנא, ממסוע אחד לאחר. הסתכלתי עליהם בייאוש. מזל שלא ראו אותי, בטח היו מרחמים עלי אם היו שמים לב אלי

אבל לשמחתי אף אחד לא שם לב אלי. הדרך, בלי שום עיקול ולו הקל שבקלים, עברה מהר מאוד ומצאתי את עצמי מוקדם משציפיתי כבר די קרוב לתחנת הרכבת. החלטתי לעשות הפסקה ונזרקתי מאחורי איזה שיח, היכנתי לי כוס קפה חם. מדהים, היום בצהריים עוד היו ארבעים וחמש מעלות וכרגע הספידומטר הראה שש מעלות. נדחפתי לתוך השק"ש. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר. כיוונתי שני שעונים מעוררים לשעה חמש וחצי ונרדמתי מייד

אני בכלל לא זוכר שהשעונים צלצלו. בפוקס התעוררתי בשעה שש בבוקר. זינקתי מיד, ארזתי את השק"ש וחזרתי לכביש. פתאום הבנתי שאני עלול לפספס את הרכבת. נשארו לי עוד עשרים ק"מ וצריך עוד למצוא את המיקום של תחנת הרכבת בתוך העיר הנידחת, לא רציתי שכל המאמץ הזה יהיה לחינם ואני אפסיד את הכרטיס שלי ויום שלם של התקדמות, רכבת מקונגרט לביינו יש רק פעם ביום - צריך לזדרז. הרוח לא התחילה לנשוב עד השעה שבע בבוקר. כשהיא התחילה, אומנם כבר הייתי בעיירה אבל השעה הייתה כבר 07:15. חיפשתי בחורה לשאול אותה איפה תחנת הרכבת. מה לעשות, לא נעים לאמר, או שבעצם נעים מאוד, אבל אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה הוא שאם אתה ממהר תמיד תשאל אישה. כששואלים גברים זה כמעט תמיד יקח יותר זמן, זה תמיד יהיה כרוך בכל מיני שאלות נוספות , התחכמויות, כל מיני דרכים להראות כמה אנחנו חכמים ולא משנה מה השעה, כמה אתה ממהר או כמה מבינים אחד את השני, זה תמיד נגרר לשיחות על ויזת עבודה לישראל - בכל שעה, בכל מקום. הרחובות היו שוממים. קפצתי על הבחוה הראשונה שראיתי. הבעייה היא שהתושבים פה אפילו רוסית הם לא ממש יודעים, הם מדברים את השפה המפורסמת קרקלפקית ואין לי שום מושג איך אומרים רכבת בקרקלפקית. פניתי אליה בחיוך ועשיתי פנטומימה של צופר של רכבת "טוווו טווווו" ושאלתי בעברית: "איפה תחנת הרכבת?" וזה עבד יופי, הגברת הבינה אותי מיד, והבינה גם שאני ממהר. בלי יותר מידי סיבוכים הסבירה לי בתנועות ידיים שאני צריך לחצות את הגשר, צומת ראשונה ימינה, אח"כ שוב ימינה, ואני כבר אראה. היא הצביעה על טרזיט שעבר ליידנו וסימנה לי לעקוב אחריו. הודתי לה בחיוך והיא חייכה אלי חזרה. זינקתי על האופניים. השעה אצלי הייתי כבר 07:24

ובדיוק כך היה. גשר, ימינה וימינה. הגעתי אפילו לפני הטרנזיט - יבורך מי שהמציא את מבינות העניין בעולם הזה. הגעתי לרכבת שלוש דקות לפני היציאה לדרך, הספקתי רק לזרוק את עצמי לתוכה. ועוד לפני שהספקתי לפרוק את התיקים מהאופניים, הסדרן, דחף אותי פנימה, סגר את הדלת ויצאנו לדרך

בדרך לגרוזיה, חלק ב

הרכבת מתחילה לזוז. מקדימה אומנם שני קטרים עושים רעש כמו של מעבורת חלל אבל בקרון 28 לא שומעים שום דבר. מסתכלים החוצה ופתאום רואים שהנוף מתחיל לזוז. 07:35:00, העיקר שאני פה. אני פורק את האופניים מהציוד ומניח את האופניים בחדרון הקטן שבין הקרונות, קושר אותם ורץ לתפוס לי את מקום בקרון. הרכבת עמוסה לעייפה. פרצופים שונים ומשונים, קזחים, אוזבקים, קרקלפקים, טורקמנים, (לא שיש לי מושג איך מבדילים) אפילו כמה סינים וישראלי אחד. ספק אם היה שם עוד תייר על הרכבת. אני נוטה לחשוב שלא, אבל זו תופעה מוכרת אצל תיירים, תמיד כשנדמה שאתה האדם הלבן הראשון שמגיע לאן שהוא, ואז אתה מגלה ששלושה ימים לפניך עברו שם חבורה של תיירים צרפתים על אופנוע או על גמל (אגב, זו לא בדיחה, יצא לנו לפגוש בקשגר חבורה שמטיילת לאורך דרך המשי על גמל!). על כל פנים, יש או אין תיירים, אין ספק שאני דמות חריגה בנוף פה שזו תחושה שאפשר להגיד שגם התרגלתי אליה וגם קצת נמאס לי ממנה

התיקים מעלי, האופניים קשורות, התיק החשוב (זה עם המסמכים) מונח ליד הראש, אני על הרכבת, שום צרה של ממש לא מטרידה את מנוחתי. אני מניח את הראש על השק"ש ומנסה להירדם. אני משום מה לא עייף, אני בוהה בתקרה ומחכה שהשינה תאסוף אותי אליה. עדיין קשה לי להאמין שאני על הרכבת. עוברות חמש דקות, הבתים האחרונים של העיירה הרחוקה נבלעים מאחרוי הנוף האין סופי. פתאום הדלת נפתחת ומופיע תור של אולי 20 נשים צפצפניות שנשמעות כמו שאני מדמיין את הגמדים בשלגייה רק בלי המצנפות, כמו מקהלה לא מתואמת צפצפניות וממהרות שמחזיקות סלים וסירים ומוכרות מכל טוב. מאכלים קזחים, אוזבקים, ומה לא. סומסה (שזה סוג של בורקס ממולא בשר), מנטה (כיסוני בצק מאודים עם בשר או עם דלעת), פלוב (מנת אורז עם גזר ומעט בשר), תה, קפה, סמטנה (סוג של יוגורט) ועוד ועוד. אני פוזל אל השכנים לראות כמה כל דבר, ואז קונה המון מהכל. אכלתי שם בשביל שבוע שלם. העייפות עוד לא הכתה בי וגם רעב לא הייתי. אבל כשם שחמש דקות אח"כ צנתי בשינה של שבע שעות שנעלמו כלא היו, כך משום מקום גם הופיע הרעב שרק הלך והתגבר ככל שאכלתי. אכלתי ואכלתי ואכלתי. וזה אחרי שרק אתמול בערב ישבתי בנוקוס, לא מסוגל אפילו לחשוב על אוכל. בנוסף לזרות הלאומית שלי אני חושב שגם כמויות האוכל שאכלתי היו זרות למושגים המקובלים אצל המקומיים, אבל אני צחקתי וגם שאר הנוסעים צחקו. צחקנו עליי ביחד

מישהו ניער אותי. הגענו לעיירת הגבול של קזחסטן. הופיע שוטר זעוף. הוא בקושי עבר בדלת הכניסה לקרון. הוא עמד בפתח, ידיים על המותניים והחותמת בין האצבעות, עמד והסתכל מסביב עד שעיניו נתקעו בי ושמה הן נשארו. הוצאתי את הדרכון ובמבט מתנצל הגשתי לו. מלאתי את הפתק שממלאים בכניסה לקזחסטן והחתמתי את הדרכון. שאלתי את השכנים שלי אם יש עוד משהו לעשות, וחזרתי לישון. כעבור 5 דקות הופיע שוטר נוסף הסתכל בדרכון שלי, לקח את הפתק שנתן לי השוטר הראשון, אמר לי משהו והלך. לא הבנתי מה קורה אבל הייתי הרוג. פשוט נרדמתי

בשמונה וחצי בערב הגעתי לביינו. שמונה שעות הנסיעה, שזה מה שהבנתי ממוכר הכרטיסים בנוקוס הפכו לשלוש עשרה אבל הדרך הייתה נחמדה. בלי שום ארועים מיוחדים. אם נוקוס זה מקום רחוק ולא מוכר אז ביינו זה אפילו עוד יותר. ניסיתי לשאול את האנשים בתחנה איפה אפשר לקנות כרטיס רכבת לאקטאו. בחור נחמד אחד הפנה אותי למשרד כרטיסים מהצד השני של הכביש. ניגשתי לברר מתי הרכבת. איזה יופי! יש עד אקטאו שיוצאת בעוד שלוש שעות, בדיוק מה שאני צריך. המחיר הוא 1250 דיינגי (המטבע הקזחי), אבל אין לי אפילו דיינגי אחד. אני שואל אם אפשר לשלם בדולרים ואומרים לי שאין על מה לדבר. "אפשר להחליף דולרים לדיינגי?" אני שואל "נייט!" עונה הגברת בדלפק "גדה יסט בנק?" "בנק נייטו! זבטרה" (מחר). "אוזבקסקי סום חרשו?" "נייט!". אני יוצא החוצה ומנסה להבין אם אפשר להחליף את מה שנשאר לי מהכסף האוזבקי לכסף מקומי. אני אוסף כל פיסת סום שנותרה לי וניגש להחליף את הכסף אבל המוכר הכי פחות רמאי שאני מצליח למצוא. אם היה פה בנק נורמלי אין ספק שהכסף היה מספיק, אבל כולם, פשוט כולם פה מניאקים. הצלחתי להחליף אלף מאתיים דיינגי, זה אומר שחסרים לי חמישים שזה פחות או יותר שקל וחצי. אין שום סיכוי שהשקל וחצי האלה יפרידו בייני לבין הרכבת של היום בערב, אני מסרב לקבל את העובדות. יש לי שטר של 100 דולר ועוד שתי שטרות של דולר אבל אין לי מה לעשות איתם ואין לי שום כוונה לחפש מקום לישון עכשיו, זה לא בא בחשבון. אני מחכה לאנשים בכניסה לקופות ומנסה ושואל אחד אחד את כולם ואת כולן אם משהו מדבר אנגלית. בכל תחנת הרכבת בבינו, שאלתי לפחות מאה אנשים, אף אחד לא דיבר אנגלית, ומילא זה, הפרצופים של האנשים מתנשאים ומאוד לא מזמינים, כולם מסתתרים מפני הלא מוכר. אפשר להגיד שאני מבין אותם אבל התחושה מייאשת. תחשבו על זה רגע. שקל וחצי מפריד בייני לבין הרכבת הזאת, איזה יאוש. אני מתחיל לחשוב על כל הסומסות שאכלתי על הרכבת. על מה שהייתי צריך זה לוותר על שתי כוסות תה או סומסה אחת פחות, שזה לא אומר להישאר רעב, זה פשוט אומר להסתפק ב 14 ולא ב 15 אבל אני כבר כ"כ רגיל שאפשר לשלם בדולרים בכל מקום. לעזאזל! ב

פתאום הופיע זוג נחמד וחייכן. החלפנו מבטים ואני ניצלתי את הסולידריות, שהיא הרבה פעמים הרבה יוצר נחוצה מאנגלית ולפעמים גם יותר מעברית, ושאלתי אותם אם הם יכולים להחליף את שני הדולרים האלה לכסף מקומי. האישה מהדלפק של הכרטיסים צעקה משהו מאחור, כניראה הסבירה להם את המצב. הם החליפו בינהם כמה מילים ואז אמרו שהם מוכנים להחליף איתי את שני הדולר תמורות 50 דיינגי. עם כל הכבוד לנחמדות ולחברות שהתפתחה בייננו פה בביינו, כשמדובר בכסף העם הקזחי, כך הבנתי מאוחר יותר לא מתפשר. אבל אם ככה תיפתר הבעייה, אז עשינו עסק. החלפתי את הכסף וקניתי את הכרטיס

בבוקר שלמחרת, בשעה 09:00 בבוקר, הגעתי לאקטאו

א

פספורטס, דוקיומנטס, רגיסטרציה

מעבר הגבול האחרון, היה צנוע ופשוט. כמה קראוונים פרוסים לאורך הכביש, שוטרים משועממים וממורמרים יושבים חסרי מעש על הספסלים בצל העצים ומחכים לאנשים שיגיעו לחצות את הגבול מטג'יקיסטן לאוזבקיסטן, עוד מקום שלא חשבתי שאהיה בו אי פעם. הגענו לשם בשעת בוקר קרירה, משוויצים כמו טווסים שכאילו לא מודעים לזנב שלהם, באופניים העמוסות שלנו ומחייכים במתיקות לשוטרים. מייד קלטנו מי הבוס - ההוא בלי החולצה ששוכב על הספסל עם המפרק על הקרשים והראש מונח על כף היד. האדישות הסמוייה שגילה לנוכח ההגעה שלנו, והפרצוף התחמני שהעלה באטיות מחושבת הסגירו את העובדה שיש לנו עסק עם נחש אמיתי

הקצין הבכיר מתנהל בעצלתיים, הוא עושה לנו טובה, מתיישב, מנער אבק דמיוני ממכנסיו, אוסף את החולצה מהענף שהיא תלוייה עליו, ובתנועות איטיות ואציליות, שמביעות את חשיבותו של המעמד והן את חשיבותה של האישיות, קורא לנו לבוא אחריו לביתן הראשון. הוא איטי ונחוש, מבטו תקוע ברצפה בזווית של 45 מעלות והוא מסמן לנו עם היד וצועק בלי להזיז את המבט "פספורטס, דוקיומנטס, רגיסטרציה" דוקיומטס זה הכינוי של הסובייטים לכל דף שהוא לא נייר טואלט. הסיוט הבלתי נגמר של האזרח כאן בהתמודדות הבלתי נלאית של האזרחים והתיירים אל מול מפלצת הבירוקרטיה הסובייטית. אנחנו נכנסים יחד לחדר, הוא מחזיק את הדרכונים בידים בטוחות, קורא אותם ומתחיל עם ההצגה: הגבות מתכנסות, כף היד אוחזת בלחיים, מדפדף בדרכון כמו שסופרים שטרות - עם האגודל, מגרד בראשו ומתחיל להניד בראשו בתנועות איטיות שהולכות ומתגברות.לבסוף הוא מניח את הדרכונים ומכריז ברוסית חגיגית ש"יסט פרובלם" ושעלינו לשלם עבור ה"אקולוגיה" י

אנחנו מרימים גבה ועושים את עצמנו לא מבינים. האמת שלא היה צריך לעשות את עצמנו, באמת לא הבנו. אנחנו אולי הדבר הכי אקולוגי שיש, על מה צריך עכשיו לשלם עוד שני דולר לבן אדם, מה זה השטויות האלה. אנחנו מסבירים לו ברוסית בצורה הגיונית שאין שום סיכוי שאנחנו הולכים לשלם לו את הכסף - "נייט!" י

הוא מחזיק את הדרכונים ואומר לנו שזה "פרובלם". פרובלם? אין שום בעייה, אנחנו נשב פה ונתמין עד שיבוא עוד בן אדם ויסביר לנו מה פשר העניין הזה. הוא מסתכל בי בעיניים לא החלטיות ואומר שהוא רוצה להסתכל בתיקים שלנו. יש לנו ביחד פחות או יותר 40 תיקים בגדלים שונים. נהדר, לנו יש זמן, אנחנו מזנקים על האופניים ופורקים את כולם ושמים לו אותם בערמה במרכז המשרד הקטן שלו. יפה, עכשיו צריך להתחיל לפתוח את כולם

אני פונה אל התיק הראשון ומתחיל להוציא אותו בצורה של שביתה איטלקית. זזים נורא נורא לאט. כל דבר לוקח המון זמן, השק שינה יוצא לאט לאט מתוך השק כמו פרפר שיוצא מתוך גולם, אחריו האוהל, הכיסוי של האוהל, היתדות - כל יתד בנפרד, שק שינה נוסף, הסדין, הפיג'מה, התחתונים, ושקי הדחיסה של השק"שים, הכל יוצא ומונח בערימה עייפה במרכז המשרד, והכל נורא נורא לאט. את הכיסוי המאובק של האוהל אני פורש לפניו ומראה לו שאין לי שם שום דבר לא חוקי

תיק ראשון נפתח ונסגר, וזה לקח בערך חמש או שש דקות, לפי הקצב הזה יש עוד סה"כ שלוש וחצי שעות וגמרנו, אבל לנו יש זמן. ארז ולירון פתחו בינתיים בחוץ כמה שוקולדים בהמתנה לתורם. הם הציעו לשאר השוטרים בתחנה שהתחילו כבר להבין פחות או יותר מה קורה פה והשתעשעו מהסיטואציה. מה, הצענו לחיילים לא נציע למפקד? אנחנו מציעים לו מהשוקולד והוא ברוב טיפשוטו לוקח, אחרי הכל, וופל חינם!. באמצע התיק השני, אנחנו לוקחים הפסקה, ומתיישבים לאכול וופל. הוא מכניס אותו לפה וגומר אותו תיק תק. ואני בביסים של ציפור מתעכב ומתענג על השוקולד ממוצא איראנית- מתענג עליו שוב ושוב, יושב על השולחן ומלקק את האצבעות. קיפלתי את העטיפה בצורה סימטרית ויצאתי לזרוק אותה מחוץ למשרד בפח זבל שנמצא 100 מטר מהמשרד

המסכת נשמכה ככה עוד כמה דקות ובאמצע התיק השני הבחור פשוט ויתר, החזיר לנו את הדרכונים, וחזר להתפרקד על הספסל עד שיגיע הפראייר הבא

בביתן הבא שבו עברנו, דוכן החתמת הדרכונים, מייד רץ אליינו אחד החיילים ושאל אם שילמנו על האקולוגיה? אמרנו לו שלא. פרצנו שניינו בצחוק, החייל היה מבסוט עד הגג, פתח את השער ובחיוך מרומם הצדיע לנו. שחררנו אותו ונכנסו לאוזבקיסטן

פרק ב

מעתה פרק ב - זה היומן החדש של יואב