בדרך לגרוזיה, חלק ב

הרכבת מתחילה לזוז. מקדימה אומנם שני קטרים עושים רעש כמו של מעבורת חלל אבל בקרון 28 לא שומעים שום דבר. מסתכלים החוצה ופתאום רואים שהנוף מתחיל לזוז. 07:35:00, העיקר שאני פה. אני פורק את האופניים מהציוד ומניח את האופניים בחדרון הקטן שבין הקרונות, קושר אותם ורץ לתפוס לי את מקום בקרון. הרכבת עמוסה לעייפה. פרצופים שונים ומשונים, קזחים, אוזבקים, קרקלפקים, טורקמנים, (לא שיש לי מושג איך מבדילים) אפילו כמה סינים וישראלי אחד. ספק אם היה שם עוד תייר על הרכבת. אני נוטה לחשוב שלא, אבל זו תופעה מוכרת אצל תיירים, תמיד כשנדמה שאתה האדם הלבן הראשון שמגיע לאן שהוא, ואז אתה מגלה ששלושה ימים לפניך עברו שם חבורה של תיירים צרפתים על אופנוע או על גמל (אגב, זו לא בדיחה, יצא לנו לפגוש בקשגר חבורה שמטיילת לאורך דרך המשי על גמל!). על כל פנים, יש או אין תיירים, אין ספק שאני דמות חריגה בנוף פה שזו תחושה שאפשר להגיד שגם התרגלתי אליה וגם קצת נמאס לי ממנה

התיקים מעלי, האופניים קשורות, התיק החשוב (זה עם המסמכים) מונח ליד הראש, אני על הרכבת, שום צרה של ממש לא מטרידה את מנוחתי. אני מניח את הראש על השק"ש ומנסה להירדם. אני משום מה לא עייף, אני בוהה בתקרה ומחכה שהשינה תאסוף אותי אליה. עדיין קשה לי להאמין שאני על הרכבת. עוברות חמש דקות, הבתים האחרונים של העיירה הרחוקה נבלעים מאחרוי הנוף האין סופי. פתאום הדלת נפתחת ומופיע תור של אולי 20 נשים צפצפניות שנשמעות כמו שאני מדמיין את הגמדים בשלגייה רק בלי המצנפות, כמו מקהלה לא מתואמת צפצפניות וממהרות שמחזיקות סלים וסירים ומוכרות מכל טוב. מאכלים קזחים, אוזבקים, ומה לא. סומסה (שזה סוג של בורקס ממולא בשר), מנטה (כיסוני בצק מאודים עם בשר או עם דלעת), פלוב (מנת אורז עם גזר ומעט בשר), תה, קפה, סמטנה (סוג של יוגורט) ועוד ועוד. אני פוזל אל השכנים לראות כמה כל דבר, ואז קונה המון מהכל. אכלתי שם בשביל שבוע שלם. העייפות עוד לא הכתה בי וגם רעב לא הייתי. אבל כשם שחמש דקות אח"כ צנתי בשינה של שבע שעות שנעלמו כלא היו, כך משום מקום גם הופיע הרעב שרק הלך והתגבר ככל שאכלתי. אכלתי ואכלתי ואכלתי. וזה אחרי שרק אתמול בערב ישבתי בנוקוס, לא מסוגל אפילו לחשוב על אוכל. בנוסף לזרות הלאומית שלי אני חושב שגם כמויות האוכל שאכלתי היו זרות למושגים המקובלים אצל המקומיים, אבל אני צחקתי וגם שאר הנוסעים צחקו. צחקנו עליי ביחד

מישהו ניער אותי. הגענו לעיירת הגבול של קזחסטן. הופיע שוטר זעוף. הוא בקושי עבר בדלת הכניסה לקרון. הוא עמד בפתח, ידיים על המותניים והחותמת בין האצבעות, עמד והסתכל מסביב עד שעיניו נתקעו בי ושמה הן נשארו. הוצאתי את הדרכון ובמבט מתנצל הגשתי לו. מלאתי את הפתק שממלאים בכניסה לקזחסטן והחתמתי את הדרכון. שאלתי את השכנים שלי אם יש עוד משהו לעשות, וחזרתי לישון. כעבור 5 דקות הופיע שוטר נוסף הסתכל בדרכון שלי, לקח את הפתק שנתן לי השוטר הראשון, אמר לי משהו והלך. לא הבנתי מה קורה אבל הייתי הרוג. פשוט נרדמתי

בשמונה וחצי בערב הגעתי לביינו. שמונה שעות הנסיעה, שזה מה שהבנתי ממוכר הכרטיסים בנוקוס הפכו לשלוש עשרה אבל הדרך הייתה נחמדה. בלי שום ארועים מיוחדים. אם נוקוס זה מקום רחוק ולא מוכר אז ביינו זה אפילו עוד יותר. ניסיתי לשאול את האנשים בתחנה איפה אפשר לקנות כרטיס רכבת לאקטאו. בחור נחמד אחד הפנה אותי למשרד כרטיסים מהצד השני של הכביש. ניגשתי לברר מתי הרכבת. איזה יופי! יש עד אקטאו שיוצאת בעוד שלוש שעות, בדיוק מה שאני צריך. המחיר הוא 1250 דיינגי (המטבע הקזחי), אבל אין לי אפילו דיינגי אחד. אני שואל אם אפשר לשלם בדולרים ואומרים לי שאין על מה לדבר. "אפשר להחליף דולרים לדיינגי?" אני שואל "נייט!" עונה הגברת בדלפק "גדה יסט בנק?" "בנק נייטו! זבטרה" (מחר). "אוזבקסקי סום חרשו?" "נייט!". אני יוצא החוצה ומנסה להבין אם אפשר להחליף את מה שנשאר לי מהכסף האוזבקי לכסף מקומי. אני אוסף כל פיסת סום שנותרה לי וניגש להחליף את הכסף אבל המוכר הכי פחות רמאי שאני מצליח למצוא. אם היה פה בנק נורמלי אין ספק שהכסף היה מספיק, אבל כולם, פשוט כולם פה מניאקים. הצלחתי להחליף אלף מאתיים דיינגי, זה אומר שחסרים לי חמישים שזה פחות או יותר שקל וחצי. אין שום סיכוי שהשקל וחצי האלה יפרידו בייני לבין הרכבת של היום בערב, אני מסרב לקבל את העובדות. יש לי שטר של 100 דולר ועוד שתי שטרות של דולר אבל אין לי מה לעשות איתם ואין לי שום כוונה לחפש מקום לישון עכשיו, זה לא בא בחשבון. אני מחכה לאנשים בכניסה לקופות ומנסה ושואל אחד אחד את כולם ואת כולן אם משהו מדבר אנגלית. בכל תחנת הרכבת בבינו, שאלתי לפחות מאה אנשים, אף אחד לא דיבר אנגלית, ומילא זה, הפרצופים של האנשים מתנשאים ומאוד לא מזמינים, כולם מסתתרים מפני הלא מוכר. אפשר להגיד שאני מבין אותם אבל התחושה מייאשת. תחשבו על זה רגע. שקל וחצי מפריד בייני לבין הרכבת הזאת, איזה יאוש. אני מתחיל לחשוב על כל הסומסות שאכלתי על הרכבת. על מה שהייתי צריך זה לוותר על שתי כוסות תה או סומסה אחת פחות, שזה לא אומר להישאר רעב, זה פשוט אומר להסתפק ב 14 ולא ב 15 אבל אני כבר כ"כ רגיל שאפשר לשלם בדולרים בכל מקום. לעזאזל! ב

פתאום הופיע זוג נחמד וחייכן. החלפנו מבטים ואני ניצלתי את הסולידריות, שהיא הרבה פעמים הרבה יוצר נחוצה מאנגלית ולפעמים גם יותר מעברית, ושאלתי אותם אם הם יכולים להחליף את שני הדולרים האלה לכסף מקומי. האישה מהדלפק של הכרטיסים צעקה משהו מאחור, כניראה הסבירה להם את המצב. הם החליפו בינהם כמה מילים ואז אמרו שהם מוכנים להחליף איתי את שני הדולר תמורות 50 דיינגי. עם כל הכבוד לנחמדות ולחברות שהתפתחה בייננו פה בביינו, כשמדובר בכסף העם הקזחי, כך הבנתי מאוחר יותר לא מתפשר. אבל אם ככה תיפתר הבעייה, אז עשינו עסק. החלפתי את הכסף וקניתי את הכרטיס

בבוקר שלמחרת, בשעה 09:00 בבוקר, הגעתי לאקטאו

א