בדרך לגרוזיה, חלק ג

אם היו מספרים לי שלפני ארבעים וחמש שנה הסובייטים הלכו למקום הכי נידח ובנו שם עיר סודית שאף אחד לא יודע עליה כדי לפתח שם נשק גרעיני, אפילו אז לא הייתי מדמיין את המקום הזה כמו אקטאו. זה אולי המקום הכי הזוי שהייתי בו מימי, למרות הנטייה שלי להיסחף אני חושב שהפעם זה יהיה נכון. האמת, מי שנמצא בתוך העיר לא ממש יכול לשים לב למה שקורה מסביב כי גם פה, כמו בכל עיר שהייתה פעם תחת שלטון רוסי, יש אנדרטה גדולה, ואם עומדים ממש באמצע מוקפים מכל הכיוונים בשדרות עצים, אבל הריחוק של המקום הזה מכל דבר אחר הוא בפרוש משהו ייחודי. תחנת הרכבת מרוחקת 20 ק"מ מהעיר הדרך מפה עד למרכז עוברת בין קידוחי נפט וכבישים סרגליים שלאוכרם טסות במאה שמונים קמ"ש מכוניות שחורות ומפוארות. הזוי. ו

כשחשבתי אתמול בבוקר מה אעשה כשאגיע לאקטאו אמרתי שדבר ראשון ארוץ אל הנמל כדי לראות מתי יש מעבורת. אבל עכשיו כשאני כאן, כל מה שבא לי זה למצוא מלון, להתקלח לאכול משהו ולישון כמה שעות ואז להתפנות להתעסק בהמשך הדרך, מה הסיכוי שתהייה מעבורת בדיוק עכשיו? זוג רוכבים שפגשתי בדרך הנה שבאו מהכיוון ההפוך אמרו לי שהם חיכו לא פחות מחודש בבאקו למעבורת שתצא לאקטאו, מה הלחץ? אני עומד מול השלט שאומר ימינה לאקטאו וישר לנמל, ומחליט לדבוק בהחלטה ולנסות לפני הכל את הנמל, מה יש לי להפסיד, המקלחת תחכה. ו

עוד כמה פניות של 90 מעלות בדיוק, ופתאום נגלה אלי הים הכספי. ים כחול. הריח של הים עולה באחת, זאת הפעם הראשונה מאז שיצאנו לדרך שאני רואה ים. איזה כחול, איזה יופי, איזו שלווה, מדהים איך גם מבעד למסועים האין סופיים ולתחנות הקידוח שמפוזרות פה בכל עבר הים עדיין נראה כמו ים - יפה ומרענן. ו

"את צוחקת עלי, אין שום סיכוי" אני אומר לפקידה בקופה של הכרטיסים. "לא יכול להיות שאת אומרת את האמת" היא מהנהנת כאילו היא מבינה עברית. אני מביט בדף שהגישה לי, שרשום עליו חמישים דולר מוקף בעיגול, מתחת התאריך העשרים ואחת בספרמבר וליידו השעה 16:00. "אני לא מאמין!" כמעט נישקתי אותה. השעה הייתה 13:45 ויש מעבורת שיוצאת בדיוק בעוד שעתיים ורבע מכאן לבאקו! בול פגיעה! איזה פוקס!. אני מסרב להאמין. כל המאמץ השתלם! אני שואל לשם השעשוע מתי המעבורת הבאה והיא אומרת שרק עוד שבוע ושהיא לא יודעת בדיוק באיזה יום. היה שווה למהר, ועוד איך שווה! התחלתי לרקוד שם מרב שמחה, העולם פשוט חייך אלי. אפילו השומר בכניסה שהייתי צריך לריב איתו שיתן לי להכניס את האופניים לביתן של מכירת הכרטיסים, הוא והחבר הדביל שלו שצפר לי בצופר במשך דקה שלמה כשאני משכנע אותו שיוותר לי "רק הפעם", חייכו אלי בחזרה. לא יאמן! אני משלם לה מהר מהר לפני שתתחרט. מבחינתי זה עדיין בגדר בלתי יאמן. אנ צריך להזדרז לקנות קצת אוכל באקטאו, השייט אומנם אמור להימשך עשרים שעות אבל בים סוער, כך סיפרו לי, זה יכול לקחת גם כמה ימים. ו

בשעה 15:00 התייצבתי בדלפק הכניסה למעבורת. היו שם פרצופים שונים ומשונים, רובם עם המון מזוודות. פרוצופים שונים מכל הגילאים: זקנות עם ציצים עצומים ופנים מקומטות לבושות שמלות פרחוניות ומצוידות כל אחת באולי 15 שקי פלסטיק, שני חברה צעירים, סטייליסטים עם חולצות מכופתרות, מכנסי ג'ינס מתרחבות משקפי שמש, שלושה ברנשים עם חליפות ועניבות מצויידים במזוודה ועל ראשם כובע קסקט אלגנטי, משפחה שכניראה באה לחופשת קיץ באקטאו, חולצות חוף ים, כובעי מצחייה, מכנסי שלושת רבעי צבעוניות ועוד. כולם מדברים בליל שלם של שפות וכמעט לכולם יש שיני זהב. ו

בשעה שמונה בערב נפתחת הדלת מהצד השני של החדר ובפתח מתגלה שוטר עם הכובע ביד ושפם. הוא מגרד בראשו עם היד שאוחזת בכובע ותוך חמש שניות, כאילו השתחרר איזה קפיץ, כולם רצים כמו מטורפים לתפוס מקום בתור. זה דבר שאני אף פעם לא אצליח לתפוס. גם כשיש לך מקום מסומן, גם כשאין שום סיבה להזדרז, ברגע שאפשר, כולם טסים לתפוס מקום כאילו עוד רגע מרימים עוגן ומי שלא הספיק כבר לא יעלה והספינה תעזוב בלעדיו. מה זה כבר משנה? שיהיו בריאים. ג

ו
הגיע תורי. אני אוסף את האופניים העמוסות, מנתק את התיקים מעביר אותם דרך מכונת השיקוף, ומחבר אותם חזרה. ניגש אל הדלפק של החתמת הדרכונים ומגיש את הדרכון להחתמה. הפקידה בדלפק יפה ועדינה, לבושה במדים שחורים וכובע עצום ומאוד לא הולם עם סמל של כוכב. היא מדפדפת בעדינות ראוייה לציון בדפים של הדרכון ושואלת אותי משהו ברוסית. אני לא מבין מה היא רוצה. היא מרימה מהשולחן את אחד הדפים ומראה לי אותו. זה הדף שקיבלתי ברכבת שהשוטר לקח ממני. אני מסתכל עליה, מסתכל שוב בדף, שוב עליה ואומר "נייטו". היא מרימה שתי גבות ולא יודעת מה לעשות. גם אני לא ממש יודע. היא הולכת רגע וחוזרת כעבור שתי דקות עם שני חברה שאחד מהם יודע לספור עד שלוש באנגלית. הוא מנסה להסביר לי מה הבעייה ואני לא מבין אף מילה ממה שהוא אומר. אבל אין שום צורך בהסברים אני מבין הכל, אי אפשר לצאת מקזחסטן בלי הדף הזה, ואם אין לי אותו זו בעייה אמיתית. מה עושים?הגברת משאירה אותנו לבד רגע ואנחנו מתחילים לקשקש. מסתבר שהם נהגי משאית שמובילים איך לא, כותנא לתורכיה, אנחנו מדברים ואני מתחיל להתייאש. אני לא רואה איך אני מסתדר עכשיו בלי הדף הזה. ואז משום מקום הוא שואל אותי איזה שפות אני מדבר. "עבריסקי, אנגלסקי וערבסקי" החבר שלו שעד עכשיו היה בשקט פותח עלי שתי עיניים ושואל "תחכי ערבי???" "אייוה!!!" "לא וואלה, שו אסמכ?" "איוב..."התחלנו לדבר בשצף ואנשים רבים התחילו להתגודד סביבנו ולראות מה קורה שם. ו
שמו עלי דין, הוא גר על גבול תורכיה סוריה, ובמסגרת העבודה שלו עם הסורים הוא למד ערבית ומדבר מצויין. הארוע הפך להיות חגיגה שלמה. אנשים רבים הופיעו ותוך שנייה אחת כולם היו בעדי. העניין הוא שהבחור לא ידע רוסית. אבל אין בעייה. החבר שלו גדל באזרביז'ן והוא מדבר רוסית, ובטלפון שבור הצלחתי להסביר לה ולמפקח הראשי שהספיק להגיע ביינתים (שיותר מלעזור בא כדי לראות אותנו מדברים ערבית) מה הבעייה כמובן שדאגתי להגזים קצת ואמרתי שברכבת שוטר אחד לקח לי את הכרטיס ואני אמרתי לו שאני צריך את הכרטיס הזה אבל הוא התעקש ואמר שאני לא צריך אותו, ואז הוא פשוט נעלם ולא מצאתי אותו יותר. הדברים שאמרתי עברו מעברית, לערבית, לתורכית, לאזרביז'נית ועד שיצאו ברוסית והתקבלו בהבנה אצל המפקח הנחמד שרחמיו נחמרו. הוא לקח את החותמת ובכבודו החתים לי את הדרכון. העשרים ואחת לספטמבר אלפיים ושבע. ו

כעבור שעתיים האופניים כבר היו יחד עם קרונות הרכבת ושאר משאיות בבטן האונייה ואני כבר הייתי על הגג, אחרי מקלחת מפנקת בחדר המשותף שלי עם שתי זקנות פטפטניות ומרגיזות. רק באחת עשרה בלילה הרמנו עוגן, האורות האחרונים של אקטאו נבלעו מעבר לאופק ויחד עם עוד מאה נוסעים, יצאנו לצלוח את הים הכספי על האונייה מרקורי 1. ו

זה בטח נשמע לא אמיתי, אבל זוהי אמת לאמיתה! אין לי ספק שבלי העזרה של עלי הייתי עכשיו עדיין באקטאו שובר את הראש על להשיג את הכרטיס הזה. כשיש סיבה טובה לפעמים נדמה שגם אלוהים נרתם איפה שהוא יכול... ו