בדרך לגרוזיה, חלק א

ניר שירה ואיתן הודיעו שהם באים לבקר בגרוזיה. שזה צופף גם את לוח הזמנים אפילו של נווד כמוני לחופשת הסמסטר של העולם האקדמי וצריך היה להזדרז. כדי להגיע לגרוזיה בשלושים לחודש צריך בעשרה ימים להספיק לצאת מאוזבקיסטן, לחצות את קזחסטן, לצלוח את הים הכספי, לעבור את אזרביז'ן ולהתקדם 150 ק"מ בתוך גרוזיה מהגבול עד טיבילסי. אבל כשיש סיבה כ"כ טובה, הדברים תמיד מקבלים גוון אופטימי וכאילו כולם (חוץ מהקזחים) נרתמו למשימה: הרוח, מצב הרוח, האנשים על הדרך, כרטיסנים, סדרנים, לוחות זמנים, העורף בבית,, רכבות ולפעמים נדמה שגם אלוהים בכבודו עוזר איפה שהוא יכול

התאריך היום הוא 19 לחודש ואני בעיר נוקוס, הבירה של חבל הקרקלפקסטאן באוזבקיסטן, שנראה אתכם אומרים את זה שלוש פעמים ברצף. רכבת ישירה מפה לאקטאו - עיר הנמל בקזחטן- אין, וצריך להחליף רכבת. אפילו רכבת מכאן לביינו, תחנת המעבר, אין. צריך עוד להתקדם עד העיירה הבאה - קונגרט, שהיא במרחק 110 ק"מ מכאן. 110 ק"מ על כביש ישר כמו סרגל, שחוצה את המדבר בקו אווירי יבשתי. קניתי לי כרטיס לרכבת של מחר בבוקר בשעה שבע וחצי. אני כבר עומד לצאת לדרך בשעה 15:00. ופתאום מופיעים תיירים, ופתאום יש עם מי לדבר ועם מי לצחוק, ועם מי לפרוק מעט חוויות. חבל לוותר על הזדמנות יוצאת דופן זו אחרי כ"כ הרבה ימים עם אנשים שבמקרה הטוב יודעים רוסית. ודווקא היום פתאום אני מוצא את המסעדה שכל הדרך אני חולם עליה עם המלצר שאפילו יודע כמה מילים באנגלית ואפשר להזמין אצלו אוכל כמו שצריך. אני פשוט לא מצליח לצאת. עוד קבב, ועוד כוס תה, ועד לאנגמן (שזה סוג של אטריות מבושלות עם ירקות), ועוד שישליק עוד סלט, אני כאילו משלים את כל התוספות שהייתי שמח לאכול עם האורז שאכלתי בשבוע האחרון

לא ברור איך, אבל אני יוצא לדרך רק באחת עשרה בלילה. אפילו הירח כבר שקע, חושך מצרים ואני מצוייד במחזירי אור אין סופיים. הדרך טסה, האוויר עומד והרוח לא מפריעה. שמונים ק"מ חשוכים לחלוטין עברו להם כהרף עין. כל הלילה עברו על פניי לא יותר מחמש מכוניות, חוץ מהפועלים במפעל הכותנא לא ראיתי אף אחד. הכותנא היא מקור הפרנסה של תושבי הדלתא של נהר אמו דריה, היא מכונית פה הזהב הלבן. גם באמצע בלילה הזרקורים של המפעל עוד מאירים והאנשים עובדים במרץ. זה היה נראה כמו מחנה עבודה באמצע המדבר, אורות מטורפים מאירים מגרש עצום ועשרות, אולי מאות אנשים מתרוצצים ומעבירים ערמות עצומות של כותנא, ממסוע אחד לאחר. הסתכלתי עליהם בייאוש. מזל שלא ראו אותי, בטח היו מרחמים עלי אם היו שמים לב אלי

אבל לשמחתי אף אחד לא שם לב אלי. הדרך, בלי שום עיקול ולו הקל שבקלים, עברה מהר מאוד ומצאתי את עצמי מוקדם משציפיתי כבר די קרוב לתחנת הרכבת. החלטתי לעשות הפסקה ונזרקתי מאחורי איזה שיח, היכנתי לי כוס קפה חם. מדהים, היום בצהריים עוד היו ארבעים וחמש מעלות וכרגע הספידומטר הראה שש מעלות. נדחפתי לתוך השק"ש. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר. כיוונתי שני שעונים מעוררים לשעה חמש וחצי ונרדמתי מייד

אני בכלל לא זוכר שהשעונים צלצלו. בפוקס התעוררתי בשעה שש בבוקר. זינקתי מיד, ארזתי את השק"ש וחזרתי לכביש. פתאום הבנתי שאני עלול לפספס את הרכבת. נשארו לי עוד עשרים ק"מ וצריך עוד למצוא את המיקום של תחנת הרכבת בתוך העיר הנידחת, לא רציתי שכל המאמץ הזה יהיה לחינם ואני אפסיד את הכרטיס שלי ויום שלם של התקדמות, רכבת מקונגרט לביינו יש רק פעם ביום - צריך לזדרז. הרוח לא התחילה לנשוב עד השעה שבע בבוקר. כשהיא התחילה, אומנם כבר הייתי בעיירה אבל השעה הייתה כבר 07:15. חיפשתי בחורה לשאול אותה איפה תחנת הרכבת. מה לעשות, לא נעים לאמר, או שבעצם נעים מאוד, אבל אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה הוא שאם אתה ממהר תמיד תשאל אישה. כששואלים גברים זה כמעט תמיד יקח יותר זמן, זה תמיד יהיה כרוך בכל מיני שאלות נוספות , התחכמויות, כל מיני דרכים להראות כמה אנחנו חכמים ולא משנה מה השעה, כמה אתה ממהר או כמה מבינים אחד את השני, זה תמיד נגרר לשיחות על ויזת עבודה לישראל - בכל שעה, בכל מקום. הרחובות היו שוממים. קפצתי על הבחוה הראשונה שראיתי. הבעייה היא שהתושבים פה אפילו רוסית הם לא ממש יודעים, הם מדברים את השפה המפורסמת קרקלפקית ואין לי שום מושג איך אומרים רכבת בקרקלפקית. פניתי אליה בחיוך ועשיתי פנטומימה של צופר של רכבת "טוווו טווווו" ושאלתי בעברית: "איפה תחנת הרכבת?" וזה עבד יופי, הגברת הבינה אותי מיד, והבינה גם שאני ממהר. בלי יותר מידי סיבוכים הסבירה לי בתנועות ידיים שאני צריך לחצות את הגשר, צומת ראשונה ימינה, אח"כ שוב ימינה, ואני כבר אראה. היא הצביעה על טרזיט שעבר ליידנו וסימנה לי לעקוב אחריו. הודתי לה בחיוך והיא חייכה אלי חזרה. זינקתי על האופניים. השעה אצלי הייתי כבר 07:24

ובדיוק כך היה. גשר, ימינה וימינה. הגעתי אפילו לפני הטרנזיט - יבורך מי שהמציא את מבינות העניין בעולם הזה. הגעתי לרכבת שלוש דקות לפני היציאה לדרך, הספקתי רק לזרוק את עצמי לתוכה. ועוד לפני שהספקתי לפרוק את התיקים מהאופניים, הסדרן, דחף אותי פנימה, סגר את הדלת ויצאנו לדרך