אחרי שנתיים ולפני שבעים שנה

לפני שנתיים אבא שלי קיבל טלפון שסיפר שנמצאו אזכורים לכך שמנחם דרדיקמן, אחיו, קבור איפה שהוא באסטנבול. הסיפור היה מוזר ומעט תלוש כיוון שכל השנים היה ידוע שמנחם מעולם לא הובא לקבורה. ההורים עשו את דרכם מפולין לארץ בשנת 1935 ובנם שהיה חולה נפטר בדרך. עם כל הצער והקושי, באונייה שמובילה בלב ים עשרות נוסעים (הם היו מאותם עולים בודדים שקיבלו סרטיפיקטים והורשו לעלות לארץ באוניות נוסעים ולא בעלייה בלתי לגאלית) לא ניתן להמתין כדי להביא את המתים לקבורה נורמלית. אחרי שהגיעו סבא וסבתא שלי לארץ בגלל הקשיים והכאב של האובדן נדחק הנושא ולא הוזכר כלל. כל מה שידוע היה שמנחם נפטר בדרך לארץ. אי
מינה, קרובת משפחה, התקשרה לאבא ואמרה ששמו של אחיו הבכור מופיע ברשימות של הקבורים בשטחי הקברות של בית הכנסת יוקסקלדירים באסטנבול. הכ
באותם ימים בדיוק הייתי בדרך לטיול במזרח, והטיסה מת"א לדלהי עברה במקרה דרך אסטנבול. ישבתי בעזרתו האדיבה והיעילה של דני גולן על האנטרנט וניסינו לאסוף עוד מידע אודות מנחם ואותם רשימות שבאופן מקרי ויוצא דופן נפלו לידינו. את מיקומם של בתי הקברות ששייכים לאותו בית כנסת, את הטלפון של הרב חליבה, הרב הראשי של הקהילה היהודית באסטנבול, מצאנו שהקהילה היהודית יושבת ברובע אולוס בסביבת רחוב ארנבוטקוי, ושאר דברים כדי לקצר את התהליכים ולנסות למצוא קבר לא ידוע בעיר של ארבעה עשר מליון איש בקונקשן של שמונה שעות. י
אר
נחתתי באסטנבול ולא ידעתי איך לגשת לחידה, הזדרזתי לצאת מהשדה, וראיתי בחור מהטיסה של מנסה לתפוס מונית. שאלתי אותו אם הוא רוצה שניקח את המונית יחד והוא שמח. בדרך למרכז סיפרתי לו את הסיפור. הו


שמו אברהם, רופא בגמלאות, הוא גדל באסטנבול ועלה לארץ לפני חמישים שנה בשנות העשרים של חייו. משפחתו עדיין גרה באולוס, והם חלק מהקהילה היהודית שעדיין חייה כאן. סיפרתי לו את הפרטים ושיש לי רק שמונה שעות והוא התנדב מייד לעזור. הוא לקח אותי לביתה של גיסתו, הגברת רוזת בינון שמדברת עברית, הכיר בייננו והשאיר אותי שם יחד איתה. התקשרנו לכל מי שהיה בידו לעזור לי להגיע למידע והתכבדתי בארוחת צהריים מפוארת בשכונה שבלב העיר הענקית. עי
כעבור שעה הצלחנו להשיג את הרב חליבה ודיברתי איתו, סיפרתי לו את העניין והפרטים ושאלתי לעצתו. הוא שלח אותי לגברת אחת שאחראית על הרשימות הללו ויכולה לעזור לי להגיע למידע. היא באמת מצאה שם את השם שראיתי יומיים קודם לכן על המחשב בבית ולידו את השנה 1935. היא אמרה שתחזור אלי ואני בינתיים המתנתי יחד עם האישה הנחמדה עד שתחזור מהברור, באיזה משטחי בתי הקברות של בית הכנסת נמצאת המצבה. אחרי שעה צלצל הטלפון והבשורות לא היו מזהירות. מסתבר שחלקת הקבר נמצאת באחד משלושה שטחי קבורה שיש בעיר, לא ברור באיזה מהם. תוכניות המתאר של העיר התרחבה מאוד בשבעים השנים האחרונות והביאה להזזה של שטחי קבורה אלה, שהיום הם מרכז העיר, והחלקות פונו והועברו למקום אחר ורחוק. כלומר מה שצריך עכשיו זה לעבור בשטחי הקבורה האלה ולחפש את הקבר החדש, וזאת בהנחה שמי שעשה את העבודה הקפיד לעשותה בצורה יסודית גם לקברים של אנשים שמשפחותיהם רחוקות ואינן פוקדות את הקבר. השעה הייתה כבר שעת צהריים והגברת החביבה בקשה שאתקשר מחר. עי
הבנתי שזה עניין של יותר משמונה שעות של ביקור בעיר וקפצתי בשארית הזמן אל בית הכנסת שנמצא ממש מתחת למגדל גלאטה בלב ליבה של העיר, מקום המשקיף על ארמון טופקפי, על המסגד האדיר של איה סופיה, מיצרי הבוספורוס, קרן הזהב ומה לא. עליתי למגדל לצפות על העיר. היה לי מוזר לחשוב על הקשר שיש לי למקום הזר והיפה הזה. המגדל ממוקם בראש גבעה שממנה יורדות מדרגות תלולות אל הנמל, המדרגות האלה הם הגישה לבית הכנסת יוקסקלדירים. ירדתי למטה והזדרזהתי להספיק עוד לאכול במעט הזמן שנותר לי עד הטיסה באחת ממסעדות הדגים המפורסמות. עי
באותו היום, כמה שעות אחר כך הגעתי לדלהי לעוד הרפתקאה שלא ידעתי מה יעלה בגורלה, וגורלה עלה יפה. עי
המקום שבו בחרתי לסיים את המסע הוא מגדל גלאטה. באותם מדרגות שיורדות מהמגדל אל הנמל שבהן ירדו סבא ישראל וסבתא טובה בדרכם חזרה אל הספינה שתיקח אותם לארץ. עי


פגישה בקפדוקיה

כשהייתי בן 6 הייתי נוסע לאבא בקו עשרים, אני זוכר את עצמי עם התיק אחרי בית ספר הולך לתחנה בכיכר דניה, עולה על האוטובוס משלם משהו כמו שקל וחצי, ואחרי עשרים וחמש דקות הייתי פוגש את אבא בתחנה בשער יפו. אא


עברו להן כמעט עשרים שנה והמפגש הזה בקפדוקיה עם אבא היה מעט שונה. במקום נסיעה קצרה באוטובוס בשביל להגיע מאמא לאבא היה צריך הפעם לנסוע ארבעה ימים על אופניים בדרכים נידחות, לעלות, לרדת, לריב עם הרוח, לעשות כאילו הגשם לא מפריע לי, לשבור את האופניים בדרכי העפר, לתקן שני פנצ'ירים ועוד ועוד. אבל כל זה היה כלום ביחס להבדל הגדול מכולם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני בא לאסוף את אבא. אא



אני לא יודע אם להרבה אנשים יוצא להעביר אבעה ימים של וואן און וואן עם אבא שלהם . לא ידעתי למה לצפות, אני בכלל לא יודע איזה סוג טיול מתאים לו (ספק אם מישהו בעולם יודע, ספק אם הוא יודע). קבענו לטייל יחד בתורכיה, לראות מעט נופים, לשבת בכמה בתי קפה, להתרשם מעט מהתורכים, לחשוב יחד על מה שהיה ועל מה שיהיה, אבל חוץ מזה שידעתי שיהיה אדיר לא הצלחתי להעלות בדמיוני איך הטיול יחד יראה. אא


עם הדילמות האלה הגעתי בבוקר של התשיעי לנובמבר לעיר קייסרי. עוד עיר במרכז תורכיה, הפינה המזרחית ביותר של אזור קפדוקיה, בסיס נוח לטיול באזור. הגעתי בסביבות הצהריים וישר ניגשתי למצוא מלון. אא


עברתי בכמה מלונות. כאן הצוות לא נחמד, פה מסריח מסגריות, בהוא יש רעש מהרחוב, זה יקר מידי זה מטונף. בסוף נשארתי עם שתי אפשרויות מתקבלות על הדעת. האחת מצידו המזרחית של המסגד הגדול באמצע העיר (מסגד חונאט) והשני ממערב. המערבי היה מסודר, נקי, עם מצעים לבנים, מקלחת בחדר, מעלית, ארוחת בוקר אנקלודד, נוף יפה של המסגד והעיר העתיקה של קייסרי מהחלון, בקיצור, כל מה שצריך ממלון, פשוט וטוב במחיר סביר. השני היה צנוע יותר. גם פה היו נחמדים, גם פה היה נוף נהדר של המסגד, אבל לא הייתה ארוחת בוקר, המצעים היו נקיים והחדר אומנם מסודר אבל משהו יותר ישן, פחות סטרילי מהמערבי. המדגות שעולות לחדר תלולות מאוד והתחושה היא שהמקום הזה היה פעם מתנ"ס והוסב להיות מלון. בחדר יש כיור קטן ובכל קומה יש תא שירותים אחד של בול פגיעה ומקלחת אחת משותפת לך ולכל הדרווישים. מלון חביב ביותר אך פחות הדור, השופטים לחומרה יגידו מעט עלוב, ניתן גם לאמר צנוע. אבל המחיר זול יותר, שווה לכל נפש. אא


ישבתי לי על הספסל ברחבה שמחוץ למסגד, בין שני המלונות ולא ידעתי מה עדיף. מה עדיף? מה אבא יעדיף? איזה מלון יותר מתאים לארח אותנו? לא הצלחתי להבין למה כ"כ קשה לי להחליט. אני בדר"כ לא מרבה להרהר בהחלטות על דברים שאין להם חשיבות אבל השאלה הזאת הציקה לי. פתאום הבנתי שהיא מציקה לי כי זאת הפעם הראשונה בחיים שזה לא אבא מחכה לי בשער יפו אלא אני זה שמחכה לו. ישבתי שם אולי עשרים דקות, הראש הפליג לו בכל מיני מחשבות, הטלתי אולי 7 פעמים את המטבע שלי מתאילנד שאני שומר לרגעים של החלטות שאין להם משמעות אבל ראיתי שגם המטבע מבולבל ולא יודע מה להחליט, פעם ככה, פעם ככה. החזרתי את המטבע לכיס, ופניתי אל המוצא האחרון, ההיגיון: אא

יש כאן שתי אפשרויות, אם אני טועה, עדיף לטעות לכיוון הנכון. כלומר, עדיף לקחת את אבא למלון היקר יותר ואולי הוא ירגיש שזה טיפה מפואר מידי, מאשר לטעות לכיוון הלא נכון ולקחת אותו למקום שהוא ירגיש שהוא לא מספיק טוב. אא


אספתי את כל הדברים, והלכנו, אני וההגיון, אל המלון המערבי. בעל המלון שמח שחזרתי. הורדתי את האופניים למרתף של המלון והנחתי אותם בזהירות בלי להפריע לעובד שבדיוק התפלל שם למטה ואת הציוד העלתי לחדר. פתחתי את החלון, סידרתי את הדברים והלכתי לאנטרנט לוודא שפרטי הטיסה שיש לי מדוייקות ושאין איזו טעות לא נעימה עם שעת הטיסה, העיר או המדינה כמו שקורה בד"כ כשאבא ואני מעורבים באיזו פגישה משותפת. בשבע וחצי כבר ישבתי לי ליד השער של הטיסות הנכנסות ואחרי ארבעים דקות, וטעות קטנה אבל לא משמעותית (מסתבר שיש שני שערים ואבא יצא מהשער השני) נפגשנו ונסענו למלון. איזה כיף היה להיפגש. אבא כמעט לא אמר כלום על המלון, עשה רושם שהוא מבסוט ואני בכלל שכחתי מהדילמא שהייתה לי. נסחפנו שניינו לתוך הסיפורים והמפגש. למחרת בבוקר כבר נסענו לאורגופ ומשם לאתרים היפים של קפדוקיה. א



א
בדיוק כמו שחשבתי, היו ארבעה ימים נהדרים. חוויות אדירות, סיפורים, הרבה מאוד צחוק, צרופי מקרים משעשעים, מחשבות, תוכניות, אוכל טוב, נופים, אנפורמציה, אנטרנט, מעט קפה, המון תה ועוד ועוד. אא



כשחזרנו אחרי שלושה ימים לאסוף את הציוד, ולארגן את מה שנשאר לקראת הטיסה של אבא, העברתי את כל הציוד שלי למלון השני, לקחתי חדר והעלתי אליו את כל הדברים. אבא חיכה למטה, שמר על האופניים, ואת הנגלה האחורנה עשינו יחד. הדבר הראשון שאבא אמר כשנכנסנו לחדר היה "וואו, איזה חדר יפה, ממש מלון מצויין". אפילו לא סיפרתי לו על הדילמא שלי, אבל מסתבר שטעיתי. (וזה לא שהוא לא היה מבסוט מהמלון השני אבל בכל זאת טעיתי...). אא

טוב, לא לכולם יוצא לעשות טיול עם אבא בגיל עשרים וחמש ולמדתי כמה דברים חדשים בארבעה ימים האלה, אין ספק שבפעם הבאה אני אדע. אא

13/11/07

כמו שאטל לתחנת חלל שהתפצלה מגיעים לסירוגין וחוזרים ל"יוסטון", רותי ומתן מקירגיסאן, לירון מטשקנט, בילהה ואמיר מאוזבקיסטאן, איתן שירה וניר מטיבילסי ושוב רותי ממלטיה ועכשיו גם אני כבר חזרתי ארצה ביום שני מאוחר בלילה אחרי שהגעתי בערב שבת שלפני כן לקייסרי וכשיצאתי משדה התעופה לאפלת הלילה ולקור התורכי עם תיק-היד הגדול שלי לא מצאתי כהרגלנו את יואב כפי שקבענו ובלי נייד כמנהגי אובד ברחבת כניסה הריקה מאנשים עד שדודו שישבה לידי במטוס מוקפת במשפחתה ראתה ושאלתי אם אפשר להשתמש בטלפון שלה מתלבט אם לצלצל תחילה לדני בארץ כפי שקבענו במקרה של מפגש מפוקשש אבל מצלצל בכל אופן ליואב שעונה מיד שהוא רואה אותי מהכניסה השנייה לשדה התעופה בה יוצאים אלה שללא כבודה מודה לדודו שהיא בת שלושים ובעלת חברת ביטוח המעסיקה 18 עובדים ונשואה לבחור גרמני שאביו התנגד לנישואיהם ועכשיו הוא אוהב אותה כמו הייתה בתו למרות שהיא תורכיה שנראית כמו יפנית קטנה ומקסימה מחליפים טלפונים אם יבואו פעם לארץ עם בעלה והאבא שלו שאני מזמינם שמח מתרגש עם יואב שגורר אותי למונית שהכין מבעוד מועד לנסוע למלון בו התמקמנו יוצאים מיד לטייל במרכז העיר לאכול משהו במסעדה מאד סימפטית בה התפנה אלינו כנראה בעליה לו ציינתי בגאווה שהבן שלי נוסע באופנים את דרך המשי מסין לאיסטנבול משוחחים איתו מעט ויואב שראה רוכבי אופניים בדרכים כבר לא כל כך נלהב ראיתי להשתייך לשבט האובד הזה מספר על רוכב אופניים כדרך חיים שפגש ואמר ששני המקומות המרשימים ביותר בהם עבר בעשרות שנותיו על שני גלגלים היו ירושלים ו-וורנסי שבהודו חוזרים למלון כדי להשכים לנסוע באוטובוס לקפדוקיה כפי שהתכוונו משאירים את חפצנו והאופניים במרתף המלון כדי לשוב למחרת להתרחץ בחמם המקומי והידוע כשאצל סוכן הנסיעות באורגופ בה ירדנו בכיכר-העיר המנומנמת שלא בעונה מגלים שאפשר לטוס בכדור-פורח ואחרי התלבטויות שילמנו באחת עבור שנינו שלוש מאות ושמונים דולר מנתקים מהר מגע שלא להתחרט ונוסעים באוטובוס דרומה לבקר בשרידי עיר עתיקה בת שמונה מפלסים תת-קרקעיים עליה המליץ ליואב גם אמל חברו שחובה לבקר ויואב וגם אני בהחלט התרשמנו מתרוצצים במחילות כמו חפרפרות עם מעט מבקרים נוספים מציין ליואב שקפדוקיה מופיעה בברית-החדשה בקטע על השליחים והיום כמקום עליה לרגל לצליינים ששרים במקהלה את מזמוריהם שפרסמנו ביוטיוב (ראה קישורים בתחתית הקטע) לא מצליחים להבין איך חיו שם בני-אדם ואיך תפקדו השירותים בניקבות שמתחת לפני הקרקע וכשיצאנו פגשנו זוג צעיר ונחמד של מורים לאנגלית בגילו של יואב בתחנת האוטובוס לגרמה (כל האותיות נשמעות בצירה) שם התכוונו להתמקם בכל מקרה וכשירדנו מהאוטובוס ביקשו זוג המורים שנצטרף אליהם ויואב לחש לי מניסיונו שזה יכול להיות פישול או פיצוץ כפי שאכן קרה מתמקמים בבית-מלון וכאורחיהם נתנו לנו לבחור תחילה את החדר הנרחב החצוב בסלע עם תבליטי גמלים על קירותיו מניחים את מתלתלנו ועולים לחדר-אוכל ביתי במאכליו ובמראהו עם מפות שולחן צבעוניים מכותנה כך סועדים יחד עם אברן הכריזמטי וחברתו הנאה והאסרטיבית שרואים במקצועם שליחות ובתורכיה מדינה רב לאומית כולל חבריו הכורדים באיסטנבול שזו מדינתם אמר מסכימים שאנשים לא מקשיבים זה לזה ואת חילוקי הדעות יש לפתור במשא ומתן כי הכול פוליטיקה מסכם יואב וסוגר את הדושיח כשאברן מתוודה שמה שהיה רוצה יותר מכל זה אוטו מה שמזכיר את שאמרה לי פעם ידידה שנסעה לעולמה ובלי קשר מצלצלים לכדור-הפורח לברר שיבואו לקחת אותנו מחר בשש מהכביש בחזית המלון ממהרים לחדר להקריא לי על מחר בלונלי-פלנט לפני השינה עד שנרדמתי מעודף אינפורמציה כשיואב כנראה המשיך בקריאתו כשבשש היינו על הכביש בכניסה מחכים עד רבע לשבע לשמוע בקבלה שלא שכחו אותנו אבל הטיסה בוטלה בגלל הגשם ומיד קובעים תור למחר לא לפספס את הכדור-פורח המשותף שלנו ויוצאים אחרי ארוחת-הבוקר צפונה לטייל בחבל ארץ ציורי מלווים בעדת כלבים מקומיים לאורכו של ואדי יחיד במינו המלא במצנפת גמדים ענקיות עשויות עפר וסלע בהיר בתחתיתם ופונפון כהה בראשם מנוקבים בחלונות ופתחים ששימשו במהלך הזמן גם למגורים ולכנסיות וגם לקולומבריומים כך הולכים משוחחים על שמחתו של יואב לשוב ארצה ללירון ולסיים את מסעותיו דרך אנקרה כשלאיסטנבול יגיע במעבורת כדי לחסוך את הכניסה של גשרים ומנהרות עם כבישים עמוסים בתנועה לא מתחשבת ברוכבי-אופנים כך הוא בוחן אפשריות ומרגיש בטוח ביכולותיו צוחקים קצת על אימא לה קנה כוסות תה בחתך של בקבוק קוקה-קולה הנפוצות מאד בתורכיה ושקופות כמו שביקשה התעקש יואב כי אתה מכיר את אמא אם בקשה שקופות זה יהיה הקריטריון הקובע ולעצמו קנה את אותן כוסות אבל עם פסים ואיך לפני שבועיים פנתה אליו במסעדה עמוסה אוכלים לבקש שיחלישו את הטלוויזיה הכללית והרועשת בה צפו רבים והוא אמר לה בשקט שזה לא נראה לו הגיוני ואם היא רוצה שתנסה בעצמה מספר עוד על התרשמותה מצניעותה של המדינה וזאת אמא הסכמנו שנינו כל אחד מטעמיו ויואב ממשיך ומהרהר בקול איך בכולנו יש איזה שהוא גרעין שבטי ותיראה הוסיף איך להקות ציפורים לא מתערבבות כל מין לעצמו וכששאל על דורי אחיו השבתי שכולנו מדוכאים מתי שהוא וזה עובר כך מתקדמים לאורך השביל העולה בין מגדלי סלע מחודדים בשולי הוואדי על גדתו הצפונית ממשיכים לאורכו סמוך לכנסיה חפורה בליבו של עמוד מחודד ויורדים שוב דרך ארץ של אגדות לא מפסיקים להתפעל בקול כמה פנטסטי כמה מדהים וכמה לא יאמן חוזרים ואומרים מטיילים בחרדת קודש בגן-פסלים-פתוח לכל הרוחות של אמן ידוע ולא מוכר כך ממשיכים עוד מספר קילומטרים עד מסעדה כפרית על אם הדרך בה אכלנו ארוחת צהריים טורקית של סלט וקבב-עוף עם תה תורכי בלי הגבלה (רק בארץ יש קפה תורכי) מגלה את אהבתו של יואב לבקלווה ומחליטים לפי בקשתו ע"פ הלונלי-פלנט לנסוע לאוונוס הידועה כמרכז קדרות בגלל מרבצי החימר המשובח ויואב ביקש לקנות לביתו מובייל-קרמיקה וקערה שניהם מצוירים בסגנון חיתי אחרי שגם ניסיתי את כוחי ללא הצלחה בקדרות מקומית כך מאחרים לאוטובוס האחרון מה שמאפשר לנו לאכול בניחותא פיצת-בשר-טחון טעימה במיוחד עליה המליץ קדר סימפטי ולחזור במונית ללון בגרמה (כל האותיות נשמעות בצירה) כדי לקום שוב בשש ולהיאסף ע"י טרזנית מלא תיירים יפנים לאתר ההמראה בו ממתינים לנו סביב מדורת-זרדים טייסי הבלון במדיהם הציוריים איתם אנו מבקשים להצטלם וגם מבקש באנגלית מכולם לחייך בבקשה מה שעשו כמובן וכשהתברר אחרי הפרחת בלון-ניסוי קטן שלא ניתן להמריא בגלל הרוח אנו מבקשים להצטלם כאילו בתוך סל-הנצרים של הכדור-פורח שיהיה מה להראות לחברה ומתנחמים-שמחים מאד איך יצאנו גדולים עם הנכונות לטוס בלי להתקמצן ועם שלוש מאות ושמונים הדולר שנקבל חזרה ופקיד סוכנות הנסיעות כשבאנו לקבל את כסף הטיסה שבוטלה סיפר בהתרגשות אמיתית על המלחמה בשחיתות שמקדמת הממשלה ועל הפיתוח המסיבי שהיא מפנה למזרח המדינה כדי לחזק את תחושת השייכות של תושבי המקום לשמר את גבולותיה הנוכחיים של תורכיה לכול תושביה השונים שירצו וכך עולים לאוטובוס כשיואב מצלם מליד הנהג את ההר המושלג מצפון שליווה אותו כשבא באופניו לקייסרי שם לקחנו את מתלתלנו למלון זול יותר עבור יואב שליווה אותי לשדה התעופה כדי לנחות בבן-גוריון וכשעמדתי ליד מסוע המזוודות מחכה לכבודתי שמעתי מאחורי שנים משוחחים שהמזוודות שלהם בטוח תגענה אחרונות מסתובב ואומר להם שדווקא שלי תבוא אחרונה כשבדיוק היא הגיעה ואחד מהם אמר לי הפסדת מסתובב שוב ואומר להם שתמיד בסוף המפסיד זה אני ממהר בשמחה לתפוס את מונית-נשר הממתינה לעוד נוסע אחד שיוצאת מיד לביתי בירושלים אליו נכנסתי מותש בארבע לפנות בוקר. פו

קישורים ליוטיוב: טי
http://www.youtube.com/watch?v=xDlplncu_FY מוזיקה בעיר התחתית
http://www.youtube.com/watch?v=11Mn3n66ieY מחילות בעיר התחתית
http://www.youtube.com/watch?v=80QWnq6pCeQ גן-פסלים-פתוח לכל הרוחות 2
http://www.youtube.com/watch?v=k7KeWBpxb8A גן-פסלים-פתוח לכל הרוחות1

לעשות את היאמן

אל המרכז של אנקרה הגעתי יחסית בקלות. למצוא מרכז של עיר גדולה שלא היית בה אף פעם זה לא קל, לא יודעים מה לחפש. אבל האמת שזה אפילו לא המרכז, לרובע הזה של אנקרה קוראים אולוס, זה המרכז הישן של העיר, אפילו לפני ימיו של אטאטורק שהכריז עליה כבירת המדינה, ממש מתחת למבצר הגדול שבראש הגבעה, מאז ההכרזה הזאת העיר התפתחה מאוד. עד שנות השלושים זו הייתה עוד עיר במרכז אנטוליה עם שלושים אלף איש והיום יש כאן עיר עצומה שמשתרעת מאופק לאופק עם כביש טבעת ענקי , ארבעה מליון תושבים ומרכז תוסס וחי כיאה לערי בירה של מדינות שיום אחד יהיו באיחוד הארופי. אולוס זה החלק שנשאר מהימים ההם, וזה הדרום תל אביב של אנקרה, יחד עם הפועלים הזרים, הרוכלים, האוטובוסים המטונפים, ומאות, אולי אלפי חנויות הפלאפונים העברתי שלושה ימים של מנוחה די הזוייה. פגשתי בחור אדיר שהאיר אור אחר על כל הביקור שלי פה, קוראים לו אָָדְהֶם, הוא ראה אותי מעט אבוד עם האופניים באחת הסמטאות באולוס ושאל אותי אם אני צריך עזרה. הוא דיבר אנגלית ממש טובה ותוך רגע הוא נסך עלי איזו שלווה נעימה ובלתי אמצעית שלא השאירה ספק שהוא לא עוד איזה נודניק אלא באמת בא עם כוונות טובות ושמח לעזור. ב


איך אפשר להעביר תמונה של בן אדם במילים. אם אתם מכירים במקרה את עומרי רווח, אז הוא נראה בדיוק כמוהו. בול! בחור חביב ביותר קטן וצנוע מאוד מאוד שקט ומנומס שלא היית מצפה לפגוש בגוב אריות כזה. שכשאמרתי לו שאני מחפש מלון, הוא אמר לי להשאיר את האפניים עם חברים שלו ושניקפוץ יחד עם האופנוע שלו לחפש לי מלון. עלינו על האופנוע ואחרי עשרים דקות של שוטטות בעיר מצאנו מלון קרוב מאוד למסעדה שבה הוא עובד כשליח, מסעדת ג'ים. התמקמתי במלון ואחרי סיבוב קצר במקום המפוקפק קפצתי למסעדה לשאול את אָָדְהֶם איפה יש מכבסה באזור שאוכל לכבס בה את הבגדים. בלי לחשוב פעמיים הוא נידב את אשתו לכבס לי את הבגדים והזמין אותי לשבת יחד איתו במסעדה. הצטרפתי אליו אבל בכלל לא הייתי רעב. ישבנו יחד כמה דקות עד שהיגעה הזמנה. איזה דוקטור באיזה בית חולים הזמין ארוחה. רוצה להצטרף? שאל אותי. כן, למה לא? השארתי את כל הדברים שלי בקופה ועלינו יחד על האופנוע. הגענו לבית החולים, מסרנו את החבילה, אני חיכיתי בינתים ליד האופנוע, וחזרנו למסעדה. ח


לא עברו עשר דקות והגיעה עוד הזמנה, וגם הפעם הצטרפתי. בדרך חזרה הציע אדהם שיעשה לי סיבוב בעיר, הוא הראה לי את השכונות, עברנו ליד הפרלמנט וחזרנו למסעדה. באותו ערב הספקנו לעשות ארבע הזמנות, כולם לבתי חולים. כל פעם הייתה איזו הפתעה חדשה, מקום חדש לראות בעיר, סיפורים מחייו של אדהם ואנקרה, בה חי כבר שלושים שנה, אנדרטאות, סמטאות, עיר שלמה. בלילה, כשסגרו את המסעדה הוא הקפיץ אותי למלון והזמין אותי לארוחת ערב מחר בביתו, לקח את הכביסה ונסע. ה



למחרת וגם ביום שאחריו הפכתי השותף הקבוע של אדהם ופחות או יותר שליח במסעדה, עזרתי לאדהם לארוז את ההזמננות היינו קופצים על האופנוע ובדרך חזרה היינו עוברים באיזה מקום מעניין, תלוי לאן היה המשלוח, תפסתי לי מקום קבוע בשולחן של השליחים. לא היה לי יותר מידי מה לעשות ובצהריים באתי אל המסעדה וביליתי שם את שאר שעות היום, שותים תה ועוד תה ועוד תה. באחד מבתי החולים ההזמנה הייתה לקומה השלוש עשרה והוא הציע שאבוא איתו לראות את הנוף של העיר מלמעלה. האחיות ציידו את שניינו במטפחות פנים ונכנסנו לראות את הנוף מחדר של איזו ילדה חולה שמאוד שמחה על ההגעה שלנו. ות


בערב נסענו אליו הביתה, הוא גר אחד עשר ק"מ מהעיר באיזה פרבר. ישבנו יחד עם הוריו, אשתו (שאפילו בבית לא הורידה את כיסוי הראש) ושלושת ילדיהם לארוחת ערב נעימה שנמשכה עד די מאוחר. בערב, כשחזרנו, לקח את אשתו ואת אחד הילדים לטיול לילה באנקרה. האתרים אומנם היו סגורים אבל נחמד היה לבקר בכל האתרים האלה בלילה ולראות עיר זרה ישנה. ות


ביום האחרון פה, זה כבר הרגיש כמו לבוא לעבודה. את כל הצהריים והערב ביליתי במסעדה כשכל פעם קופצים לאיזה משלוח אחר והדרך כבר מוכרת לגמרי, ואני כבר שולט ברחובות העיר... האמת, להיות שליח של מסעדה זו יופי של דרך להתרשם מעיר, בייחוד מעיר משעממת לתייר כמו אנקרה. האווירה במסעדה הייתה נינוחה וביום השלישי היכרתי את כל השליחים בשמם והאווירה הייתה ממש שמחה ונעימה, כל פעם בין ההזמנות, יושבים עם האופנוענים הקשוחים, המלצרים והעובדים הצעירים ששואלים בלי הרף שאלות על ישראל ומעבירים את הזמן על עוד ועוד כוסות תה ובסיפורים על תורכיה, על החיים ועל משלוחים מתורגמים ע"י אדם. י





זו הייתה באמת קפיצה נעימה למקום שלא חשבתי שיפול עלי, כלומר לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין שככה אפגוש את אנקרה. אבל הכי מהכל מצא חן בעיני אדהם. כזאת נשמה. לפעמים נדמה שיש אנשים שיודעים לעשות ניסים בצניעות שלהם, שיודעים באיזה מטה קסם לפשט את החיים ולגרום לכל האוויר סביבם להראות ולהרגיש יותר קליל, בלי יותר מידי תחכום ועם מעט מאוד שוויץ הוא באמת הנעים לי את הביקור פה. ה


יש אנשים שיודעים לעשות את הבלתי יאמן. אדהם הוא מסוג האנשים שיודעים לעשות את היאמן, וזה הרבה יותר מרשים בעיני

טעימה יוצאת דופן


כשהייתי בבינגול (עיירה בדרום מזרח תורכיה) לפני שבועיים, ראיתי מעליי תנועה מאוד ערה של מסוקים תורכיים חגים באוויר. טרטור המסוקים הוסיף הרבה מתח לאוויר השליוו שאני רגיל אליו בשנה האחורנה. אני חושב שהמסוק היחדי שראיתי כל הדרך היה ההוא בגאורגיה שעליו עלינו והוא לא הזכיר לי שום דבר מוכר. סביב הכניסה שלי לתורכיה הייתה התלקחות פוליטית בגבול המזרחי והכוחות התורכים נכנסו לתוך עיראק כדי לטהר שם את ארגוני הטרור שצברו תאוצה בשנים האחרונות ופועלים מחוץ לשטחי המדינה. נכנסתי לאנטרנט כמה שעות אח"כ והסתבר שלפני שבועיים מפלגת הפועלים הכורדית (פ.ק.ק.) שדורשת עצמאות לעם הכורדי בשטחי תורכיה והוצאה לאחרונה מחוץ לחוק, הניחה שני מטענים על הכביש הראשי בין בינגול לאלאזיק שזה בדיוק הכביש שעליו ארכב ביומיים הקרובים, ושהארועים האלה הביאו להתלקחות באזור הגבול עם עיראק ולמתקפה תורכית שבמהלכה נהרגו עשרים כורדים. שטחי הפעולה התרחבו גם לאזורים המיושבים ע"י הכורדים בתוך המדינה והמסוקים האלה הם באמת חלק ממבצע צבאי רחב היקף שמתרחש באזור. אלו התמונות שהופיעו שם. פתאום נזכרתי שכל הדרך גם עברו על פניי אותם רכבים צבאיים ונגמ"שים, ושבשלושה ימים האחרונים עברתי לפחות חמישה מחסומים על כבישים רחוקים ומבודדים בהרים. זה אמנם נשמע רע אבל קשה להגיד שבתור תייר מרגישים משהו מכל זה, בכל המחסומים שבהם אני עובר העניין מסתכם בנפנוף קל או מקסימום עצירה שבמהלכה הקצין הבכיר והסגן שלו צופרים לי בצופר, שואלים כמה שאלות רגילות ואנחנו נפרדים. המחשבה על המתיחות הפוליטית מחזירה אותי ברוב יאוש לארץ וגם מזכירה לי את העובדה הנעימה שכבר למעלה מעשרה חודשים אני למעשה רחוק מכל מתיחות על רקע פוליטי שהוא, אחרי הכל הדרך בין סין לתורכיה היא לא בדיוק במרכז עניינו של העולם הגדול. אני כרגע בקייסרי, שזה כבר ממש מחוץ לאזור המתוח אבל לרכב על אופניים, שזה אחד המצבים המתבוננים ביותר שאני יכול לדמיין לעצמי, בשעה של מתיחות פוליטית זו חוויה מיוחדת. מ




שבוע אח"כ הייתה לי הזדמנות לראות את התמונה מזווית מיוחדת ויוצאת דופן. צ

זכיתי לשם קולגה. אף אחד מהחברה בבית הקפה התורכי טיפוסי לא הצליח לבטא את השם יואב ואז אחד החברה הציע קולגה וזה תפס. "קולגה, שרון כפות?" אמר בחור עם חזות שונה מאוד, איטלקית, וזקן צרפתי וסימן בידיו מישהו ישן. הנהנתי. דקה אח"כ שאל אותי אותו בחור אם ישראל זו מדינה קפיטליסית או סוציאליסטית. מה עונים על שאלה כזאת? לא ידעתי מה הוא רוצה לשמוע אז אמרתי שחצי חצי, שאלה כזאת עוד לא שאלו אותי. השפה זרה לי ואני ממילא לא מצליח להבין שום דבר ממה שנאמר, הייתי עייף מהרכיבה ואפילו את הכמה מילים שאני כבר כן יודע בתורכית לא הצלחתי להשחיל החוצה מהמשפטים. א

האיטלקי עם הזקן הצרפתי קם יחד עם עוד בחור משופם, אחרי שהתייאשו מלנסות להסביר לי את כללי משחק הקלפים בפנטומימה, אמר "אוקי קולגה" וסימן לי לבוא. היה לו מבט זעוף והחבר שלו, המשופם,לא הפסיק לצחוק ולחלק צ'פחות לכל מי שעבר לידו. הרוח חזרה, בחוץ כבר החשיך לגמרי וגשם התחיל מעט לטפטף. נכנסנו לחנות הצמודה לבית הקפה והבחור סימן לי שפה אני יכול לקנות מה שאני רוצה. לא ידעתי עדיין אם הם יסדרו לי מקום לאוהל כמו שביקשתי או שהם לוקחים אותי אליהם הביתה. בחרתי לי כמה דברים לארוחת ערב פשוטה, שוקלודים, מיץ דובדבנים נהדר וניגשתי לשלם. האיטלקי סימן לי, טפח לעצמו על החזה הוציא את הארנק ושילם על כל הדברים שלקחתי. אם הייתי יודע שהוא ישלם לא הייתי לוקח כ"כ הרבה דברים. ניסיתי להתעקש שאני אשלם אבל זה לא הלך. לא נעים, שני קיטקטים כבר אכלתי בדרך לקופה, את המיץ כבר פתחתי והשוקלוד השלישי היה לי בכיס, להחזיר אותו עכשיו זה יהיה לא מכובד, השקית עם הזיתים הגבינה והלחם הייתה אצלו ביד ולא היתה שום דרך לקחת את זה ממנו, מה כבר יכולתי לעשות. איזה איש נחמד. הגשם התחזק והפך לברד קולני, עדיין לא ידעתי מה יהיה איתי ואיפה אני ישן הלילה, רק שלא יקחו אותי יותר מידי ברצינות ויתנו לי באמת לפתוח אוהל מאחורי הבית שלהם כמו שהצעתי, במאתיים מטרים עד הבית שלו נרטבנו לגמרי. הדלת נפתחה, והופיעה מולנו סבתהל'ה זקנה שמייד חייכה וסימנה לנו להיכנס. הי

התיישבנו בסלון, התיקים שלי במטבח והחברה יושבים איתי ונותנים לי בדיוק את מידת תשומת הלב הנכונה - המינימום ההכרחי. המשופם ניגש למערכת סטראו שהייתה בפינת הסלון והדליק את הרדיו. המוזיקה התורכית לפי הניסיון שלי היא מוזיקה מזרחית גרועה. למדתי להתרגל אליה אבל ציפיתי לאותם צלילים דכאוניים ומתרפסים מלווים בחצוצרות חורקות וכינור בסגנון ערבי, אבל הופתעתי. מהמערכת בקעה מוזיקה נהדרת, שלווה ביותר ורגועה לגמרי בסגנון שהוא הרבה יותר לטעמי. עדיין מזרחי אבל מזרחית מהסוג הטוב, משהו בסגנון הודי, משהו טוב. הסבתא נכנסה עם מגש מלא כל טוב הניחה אותו על הרצפה והתחלנו כולנו לאכול. התפריט לא כלל שום מנה בשרית לשם שינוי וגם לא אקמק, במקום זה היו מן פיתות תוצרת בית, שטוחות ויבשות שעשויות מבצק אחר ובלי שמרים. ריבה תוצרת בית, סלט ירקות וגבינה יבשה ולמרבה הפלא לא מלוחה כמו כל הגבינות שיש כאן בדר"כ. ב
ד
משהו באווירה מאוד מיוחד בייחוד בגלל המוזיקה שמלאה כל חלל בחדר, לא עוד מוזיקה משני רמקולים, אומנם טובים, אבל קטנים שאני מאזין להם כבר שנתיים בדרך אלא שני רמקולים גדולים בחדר קטן. בחוץ רוח מטורפת וגשם שוטף, בבית חם ונעים, הבית כולו מלא שטיחים וכריות בעיטורים יפים, המארחים שלי נחמדים ונעימים ואני משתגע שרק היום בבוקר אמא טסה והיא כבר בבית, ואני במקום כ"כ אחר. ארוח יכול להיות דבר מאוד מעייף אבל לא הפעם, יש תחושה נהדרת, והמוזיקה כאילו חודרת עמוק עמוק פנימה ומחממם את הלב גם בחלקים שהחום מהאח לא מגיע אליהם. שאלתי את הבחור מה השם של הזמרת הזו והוא ענה לי "כורידש מוזיק". ואז בשנייה הבנתי, השפה הלא ברורה היא כורידת, האוכל השונה הוא כורדי, הפרצוף השונה, הסגנון של הרהיטים, אני מתארח אצל משפחה כורדית. א

ההבנה הזו שינתה אצלי משהו וגרמה לי להסתכל על הכל באופן שונה. הרבה אנשים בדרך הזכירו את הכורדים במזרח תורכיה והעניין הזה עכשיו מקבל תוקף נוסף לאור המתיחות אבל אין לי שום דרך לדעת מי כורדי ומי תורכי. הרמתי את הראש לבחון את החדר מחדש, ופתאום ראיתי דברים שלא ראיתי קודם. על הקיר היו תמונות גדולות של כל מיני אנשים. קודם הייתי בטוח שמדובר בבני המשפחה אבל ראיתי ששתיים מהדמויות מחזיקות אקדח ובחזות של כולם יש מן ברק חריג. הם עברו איתי על התמונות ואמרו לי את השמות של כולם אבל אני לא זוכר כלום, ואמרו שאת כולם חיסלו התורכים. הם לא הביעו התנגדות לרעיון שאצלם את התמונות, להיפך, הם שמחו. החברה מסביב הבינו שנפל איזה אסימון, הם הביאו את המפה של תורכיה שקודם הראתי להם את המסלול עליה, וסימנו לי קו דמינוי עם היד באמצע המפה. "כורדיסטן" אמר המארח שלי, והצביע על הצד שממזרח לקו, "תורכיה" אמר, והצביע על החלק המערבי. א

בן רגע הפכה האווירה מיוחדת עוד יותר. החמימות נשארה, התאבון נשמר, החיוכים המשיכו, אבל הסיטואציה הפכה מארוח שגרתי לחוויה יוצאת דופן. להעביר לילה אצל משפחה כורדית בתקופה מתוחה כמו הימים האלה זו חוויה שלא קורת כל יום. מסתבר שלסבתא הזאת שכל אותו זמן ישבה ליד האח וסרגה נעל קטנה יש לא פחות משלושה עשר ילדים ושאת הבכור חסלו התורכים. תמונה גדולה שלו הייתה תלוייה על הקיר ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליה ולחשוב על הארץ. פתאום הבנתי מה מקור השאלות היוצאות דופן והשיחות על הפוליטיקה. הם דיברו ביניהם כורדית והזכירו אחת לכמה משפטים את המחתרת הכורדית ששומעים עליה בחדשות כל כך הרבה - הפ.ק.ק. הפ

בתור ישראלי, בתור מי ששירת בצבא בישראל זו הייתה חוויה יוצאת דופן. כמו להתארח אצל משפחה פלסטינאית שתומכת בארגוני הטרור. הם כמובן הכירו את הסכסוך ישראלי פלסטינאי אבל למזלי זה לא עשה עליהם רושם. הם קיבלו אותי יפה וארחו אותי ארוח נהדר. חשבתי איך היה מרגיש תייר הולנדי שהיה מתארח אצל משפחה פלסטינאית ושומע מהם דברים בגנות ישראל ורואה תמונה של האח הבכור שחוסל על ידי צה"ל במלחמה שהוא מבחינתו צודק בה לחלוטין. זו הייתה תחושה משונה. הלאומנות שלהם הייתה חזקה מאוד הם הראו לי בגאווה סרט שהקיף את התמונה שמעל האח בצבעים אדום לבן ירוק, צבעי הדגל הכורדי. הם החמיצו פנים כל פעם שהזכירו את תורכיה או את התורכים. גיליתי אליהם אמפטיה רבה שנבעה מהיחס היפה שקיבלתי מהם ומצד שני... לא ידעתי מה לחשוב, הייתי מבולבל. התקופה המתוחה שבדיוק יוצא לי לרכב בה באזור יחד עם המחשבה על הארץ וההשוואה הבלתי נמנעת עשו לי מערבולת בראש. מ

לא הצלחתי להבין יותר מידי, וקשה להגיד שאני עכשיו מומחה לבעייה הדמוגרפית של הכורדים בעיראק. בשביל להגיע לעובדות צריך לחפש במקום אחר, למרות שכניראה כמו בכל סכסוך, האמת, אם היא בכלל קיימת, נעלמה מן העין, אבל הטעימה הזאת הייתה ללא ספק חוויה יוצאת דופן. מ



זכרונותי מן התקופה האיובית
(מיומנו של מר אופניים לאבישווילי )


הרבה מים זרמו בעמק טורסו מאז הימים ההם, כשהפועל קטמון היתה עדיין בגדר חלום, ושוטטנו במרחבי הקווקז. ואולם החלטנו להעלות על הכתב כמה זכרונות מהביקור – למען הדורות הבאים.ג






:ניר
עוד בשלביו המוקדמים של מסע האופניים, בכל פעם שהייתי פותח, באמצע שיעור משפטים משעמם, או תרגול שגרתי במאקרו-כלכלה, את אתר המסע, היתה עולה בי המחשבה, שלא לומר החשש המוצק והכבד: אני עוד אמצא את עצמי שם. תקופת המבחנים התארכה אל מעבר לצפוי, והקידומות שיואב החל מתקשר מהן הפכו משונות יותר ויותר , וכך נפל הפור על מפגש פסגה מרובע בגאורגיה (איתן, יואב, שירה ואני) בין חופשת הסימסטר לבין החורף התורכי. במזל של רגע נמצא מקום באחת הטיסות, אולתרו תיקי מסע, ובלילה שלפני הטיסה הגיע המסרון המיוחל מיואב: "40 ק"מ מטביליסי; איזה כיף שאתם באים". ג

איתן: ד
הטיול לגיאורגיה התחיל להיתדרדר מעט אחרי שניר ושירה סיימו להיפרד מההורים של ניר בביתם שבמבשרת. בצעד בטוח וגב זקוף ירדנו במדרגות ונכנסנו לאוטו של רותי, בו כבר ישבה לירון. חמש דקות ושמונה נסיונות התנעה מאוחר יותר עלה ניר למעלה וחזר עם מפתחות האוטו הירוק, ובחלוף שמונה דקות ושבע נסיונות לסגור את תא המטען המעט קטן מדי כבר הידרדרנו במורד הקסטל ומשם עד לוד. ביציאה משדה התעופה המתין לנו רוכב אופניים בעל חזות שוודית-מלוכלכת וגאורגי ממוצע קומה וחזק שהחזיק שלט עליו היה כתוב בעברית איתן פרי. העדפנו את הגאורגי, זאזא, על פני השוודי שניכר היה שלא אכל ארוחה מבושלת זה זמן וכן לא הקפיד מאחורי האוזניים. זאזא לקח אותנו למלון שאותו בחר עבורנו השוודי מבעוד מועד (בדיעבד התברר שהוא בכלל מכיר את ניר מביה"ס והוא גם ירושלמי וכרגע נמצא בעיצומו של מסע בו הוא לוקח אופניים על רכבות ומעבורות לאורך דרך המשי). לא הספקנו לומר לזאזא תודה וכבר הוא הסתלק עם האינסולין, ואילו השוודי פירק 750 גרם עוגה של אמא לפני שאנחנו הספקנו לתת לו אפילו חיבוק אחד. ניר עוד ניסה כמה מילים חמות אבל השוודי (שזכה לכינוי יואב בשל דמיונו ליואב דרדיקמן שפעם עבד על המשפחה והחברים שלו שהוא נוסע באופניים בעולם ובעצם התחבא כל הזמן בירושלים ומפעם לפעם היה שולח תמונות מבוימות הביתה מפוטו צמצם ברחוב המלך גורג') הגיר לקרבו את רוב הזיתים הירוקים המשובחים שאמא קנתה אצל באשר (המעדנייה, לא מכונת ההרג) באותו בוקר, בביס אחד.כל הסימנים העידו כי הטיול אכן הולך להתדרדר. ג

ניר: ע
הטיסה והנחיתה חלפו ביעף, ומיד פגשנו את יואב, שלמרבה הפתעתי כבר ידע לתקשר לא רע עם המקומיים בעזרת תמהיל של רוסית, גרוזינית, עברית, ובעיקר תנועות ידיים. את היממה הראשונה בילינו בהתפעלות תיירותית מטביליסי הבירה, אולם למרות השקט המתעתע, היה ברור לי כי הרפתקאות רבות עוד צפויות לנו. יומיים לאחר מכן, מצאנו עצמנו על מונית בדרכנו אל ההרים הגבוהים. בערב לנו בבית נעים בכפר שנקרא חזבגי למרגלות הר מושלג וקרחון, והתכנון היה לקום בבוקר, להגיע אל הקרחון, ולישון בשטח או בתחנה מטאורולוגית קרובה. באופן כללי יותר, התכנון היה לחייך אל העולם, ולקוות שגם הוא יחייך אלינו. והוא אכן חייך חיוך רחב. ש

איתן: י
יומיים אחר כך, אחרי התאקלמות בטביליסי וביקור בבית הכנסת העצום שעומד קוממיות באמצע הרחוב הראשי של החלק העתיק בעיר, שני אולמות בשתי קומות, כתובות בכסף וזהב, ובחוץ אל מול הרחוב חנוכיית ענק בנויה אבן ופוסטר 4 על 3 כמו אלה שהיינו מדפיסים בקמבודיה ועליו תמונה של כותל המזרח, והכל קבל עם ועדה ובלי שומר ומגן ושוטר, בקושי שער וגם הוא פתוח לרווחה, רק תבואו, כאילו שאצלם בגלות גאורגיה איש מעולם לא קם עליהם להורגם. אותו ביקור בבית הכנסת כלל לרגל חג הסוכות ברכה על ארבעת המינים שביקש מאיתנו הגבאי לברך, ושנינו (השוודי ואני, שתמיד חשבנו שמינים זה עמים אחרים) ביצענו בתנועות מגושמות שקיווינו שדמו לתנועות שעשה ניר, לשביעות רצונו החלקית של הגבאי (נפרדנו כידידים), נסיעה ברכבת התחתית העמוקה בעולם (המדרגות הנעות כל כך ארוכות שלא רואים מתחילתן את סופן ולהפך) אל תחנת האוטובוס הצפונית של העיר, מיקוח קצר עם נהג ג'יפ של לאדה (ניבה, אמר יואב, דה בסט ג'יפ בעולם) ואנחנו מתחילים בנסיעה אל עבר הצפון הקר, הן כדי לקיים את הציווי מצפון תפתח הרעה והן כדי לבקר בדרך הצבאית המפורסמת, שחיברה בין רוסיה לטביליסי בימים שקדמו לאלו שבהם קראו הגיאורגים לכביש הראשי שיוצא מטביליסי על שמו של משחרר עיראק המפורסם, מר ג'ורג' בוש (כולל תמונה על שלט בכניסה לכביש). ר
היהלום שבכתר הדרך הצבאית הוא הר חאזבג, הנקודה הגבוהה לאורך הכביש וחלק מרכס הרי הקווקז הגבוה שנמתח לאורך גבולה הצפוני של גיאורגיה. ג'יפ הלאדה ובו הכנופייה שם פעמיו לעבר הכפר הקטן שלמרגלות ההר וקרוי על שמו, חזבגי, שם על פי השמועה מלינה אחת התושבות ישראלים בביתה בעבור שני גרוש (כולל ארוחות) ומשם אפשר להתחיל במאמצים ללכת לאיבוד בהרים. הדרך, שככתוב בספרים אכן היתה מאוד יפה, נסעה לאורכו של אגם גדול וכחול שנוצר על ידי סכר שבנה גיאורגי אמביציוזי כדי לאגור מים וליצר חשמל, בקצה האגם מנזר גדול בנוי אבן בן 500 שנה ובו קפלה עם ציורי קיר עדינים ומתקלפים ונזירה עתיקה שספונה על ספסל בתוך דוכן למכירת איקונות. הנזירה, לפי הסיפורים, לא יצאה את קיטונה זה מאות בשנים, ויש אומרים שהיא אף עתיקה יותר מהמנזר עצמו, שנבנה סביבה. כנופיית הלאדה ניצלה את יכולותיו הווקאליות של ניר לטובת שירת שיר קצר בלטינית להדגמת האקוסטיקה העדינה במקום והנה נס שתי שורות בתוך המיסה המאולתרת וכבר הנזירה מתעוררת לחיים וקמה וקופצת החוצה מהחדרון וגם מנופפת בידיים ומגרשת את הפולשים בזעקות והנה אנחנו עולים בזריזות בדרך העפר בין העצים בחזרה לג'יפ ובורחים לא לפני שהצטלבנו שלוש פעמים כמנהג המקום והמקומיים בראותם מקום קדוש (או צלב, או סתם שני מוטות מונחים בהצלבה, או בהצלבה יחסית, או מונחים) סוף סוף לא כל יום זוכים להיווכח בישועת השם כהרף עין שכזו. עצירה קצרה באנדרטת הידידות הרוסית-גרוזינית משנות השמונים המוקדמות פלוס התפעלות אותנטית מהעמק הענק שהמונומנט חולש עליו, והנה אנחנו בחזבגי, הג'יפ ממשיך עוד קצת עד לבית החווה של הגברת שקראנו עליה, המתגלה כגיאורגית עבת בשר, נמוכה ונמרצת ובעלת שם מעורר ההשראה- נאטסי. נאצי בעלת היוזמה והחביבה הסבה את ביתה הקטן בכפר שבלב העמק המוקף הרים גבוהים לאכסנייה, שמה 10 מיטות בחדר שהיה פעם הסלון ועוד 4 בחדר שבו היו פעם שומרים את כלי העבודה כשעוד היה צריך לעבוד בשדה בטרם הקמת אתר למטייל, ואירחה במהלך ארבעת החודשים האחרונים קרוב ל-300 ישראלים (ועוד כמה עשרות מטיילים זרים שנקלעו לשם שלא בטובתם). האירוח כולל ארוחת ערב חמה וכשבאנו לעזור בבישולים (חוץ מאיתנו הגיעו באותו יום אל גב' נאצי 5 חבר'ה בוגרי צפית מכפר מנחם ועוד שלושה הונגרים מהונגריה) גילינו שבעלת הבית מכירה את שמות כל הירקות בעברית (אבל לא באנגלית). היא שלחה אותנו אחר כבוד לחתוך את הסלט באומרה ש "יזראלי מן וורי גוד אין קיצ'ן, אולוויז מייק גוד סלט". ה

ניר: א
לא כל כך מוקדם בבוקר יצאנו אל הדרך. עלינו במעלה נחל יפיפה אל כנסיה התלויה מעל הכפר, איתן הרחק מלפנים, ואנחנו שרים שירים ועולים לאיטנו. הרהרתי לעצמי, אם לא היה קצר יותר לעלות מצדו השני של ההר, הפונה אל הכפר, אבל הנחל והנוף הנעימו את זמני, והכנסיה הלכה והתקרבה. ג

איתן: נ
למחרת בבוקר התחלנו לצעוד במעלה הגבעה שמעל הכפר. המטרה היתה מעט מעורפלת – ידענו שכנסיית השילוש הקדוש קרובה (בערך שעה הליכה), שהקרחון רחוק יותר (תשע שעות? יומיים?) ובאיזשהו שלב יש תחנת חיזוי מטרולוגית (איפשהו מאחורי הקרחון או מצדדיו, מתחתיו או מעליו הוא עומד) וגם היה לנו מעט אורז בכלי פלסטיק ישן שיואב סוחב ואוהל בלי כיסוי שמתאים לשניים ושק שינה אחד, וגם סנדוויצי'ים בריבה מארוחת הבוקר שנארזו אחר כבוד בתיק של ניר ככה שהיינו בסך הכל די מוכנים להרפתקה בהרי השלג של הקווקז הגבוה. לא? כן

שירה: א
השתרכתי לי לאיטי, אני והתיק הגדול, במעלה הדרך כשהכנסייה מציצה מידי פעם ומראה שהדרך עד אליה עוד ארוכה. הדרך מדהימה- השמיים הכחולים והעננים הלבנים, הירוק והצהוב מעורבבים, ושקט נעים כל כך- מידי פעם מתקרבים ושומעים את קול המים הזורמים ופעם בכמה רגעים צרצר משמיע קול. לפתע התגלה לי מסוק מתמרן בין המצוקים, מעט קינאתי במכובדים שיזכו להגיע מעלה בלי להזיע את כל הדרך עד לכנסייה, מיד זה עבר- שמחתי ללכת קצת בטבע הגרוזיני, להרוויח את הנוף. מ

איתן: צ
הצעדה במעלה הגבעה היתה נעימה. שמש סתיו חמימה, עשב יבש ונמוך שמוכן להתכסות במעטה כבד של שלג, ושבילי חמורים שעולים ויורדים בשלוחות ומרמזים שהלכו פה כבר לפנינו. די בתחילת העלייה עצרנו כדי להתקלף מהביגוד החם, ואחרי שהמשכנו ללכת נוצר פער מסוים ביני לבין שאר הצוות. אולי אלה הרגליים הארוכות, או ההרגשה שלא התאמצתי כבר המון זמן היא שדחפה אותי קדימה. היה כיף לטפס ליד הנחל. עננים לבנים, מרחוק החזבג האימתני, לא צריך יותר.השביל הקיף את השלוחה שעליה עמד המנזר, וכשהגעתי קרוב לאוכף התיישבתי על סלע גדול, להחזיר קצת את הדופק, לראות את הנוף, ולחכות לחבר'ה. איזו שלווה יש בין ההרים הגבוהים. שקט מוחלט מצד אחד, שמשתלב בנוכחות החזקה של הנוף – הרים ווואדיות, כאילו לומר – אין הרבה מה לומר. ההר שם. והוא לא צריך לעשות הרבה רעש בשביל שישימו אליו לב.האדם, לעומתו, צריך הרבה רעש, ואם אפשר אז גם צלצולים. בעודי יושב על הסלע ומחכה לחבר'ה, שקוע במחשבות אודות יפי הבריאה ונפלאותיה, ומודה על האפשרות הנדירה שנפלה בחלקי להיות חלק מהשקט הגדול הזה, התחיל להישמע מרחוק טרטורו העמום של מנוע כלשהו. הטרטור, (שלכתחילה דימיתי אותו לרעש כנפיה של הצרעה הגיאורגית הנוראית שכנראה הזדמנה לעברי וכולה שנאת ישראל ורוע ובטח מעוניינת להטיל ביצים בתוך עיניי אם לא סתם לעקוץ אותי שלא בטובתי ואולי שניהם) הלך והתחזק והפך למסוק צבאי גדול שטס הלוך וחזור בוואדי שזה עתה טיפסתי בו, מנמיך טוס ושוב מגביה, פונה אנה ואנה וחוזר חלילה, עד שלבסוף הקיף את השלוחה ונחת על האוכף, 500 מטר ממני. ואו

ניר: א
לא רחוק מן הכניסה לכנסיה רבץ מסוק של הצבא הסובייטי שנחת זמן קצר קודם לכן, וקבוצת ג'יפים שנראתה חשודה. איתן כבר היה בכנסיה, ואנחנו פיתחנו שיחה עם קבוצת המטיילים בג'יפים, שהיתה, איך לא, ישראלית. ג

שירה: נ
יואב וניר חיכו לי למעלה, דיי קרובים למסוק החונה- חשבתי שיואב ואיתן עוד אפילו לא יודעים שאני יורדת יותר לאט ממה שאני עולה. יואב וניר צחקו על כמה כיף יהיה לרדת מההר עם המסוק. לא עצרתי להתעסק במחשבה אם העניין בכלל מפחיד אותי או לא- אחרי שנתיים וחצי בחה"א היה לי ברור שהצטרפות למסוק צבאי היא בגדר דמיון פרוע. פ

יואב: ע
לפעמים יש מן חזויות, רגעים כאלה שאני מרגיש שאני הופך להיות נביא. אם הייתי הבמאי של הסרט של החיים של עצמי הייתי עושה מהרגעים האלה קטע קולנועי מוצלח. זה כמו להבין מה קרה, אבל הפוך, להבין מה הולך לקרות ולעזור לזה להגיע. אני זוכר שעל הדרך ראיתי פעם כמה שולחנות זרוקים על הכביש במרחקים שווים פחות או יותר, ובסוף השורה עומד נהג משאית משופם וצרח לתוך פלאפון. לא צריך להיות בלש מקצועי כדי להבין מה קרה כאן לפני חמש דקות. אבל יש רגעים שבהם אפשר לעשות את אותו תרגיל אבל קדימה, כאילו לבלוש אחרי העתיד, להביע בפניו את המשאלה שלנו, לפענח אותה. לראות משהו, לעשות אחד ועוד אחד, לדמיין את הרגע הבא ולהאמין או שבעצם לדעת מה הולך לקרות ולעזור לנבואה להפוך למציאות. ג
עלינו מהכפר חזבגי, שעתיים הליכה במעלה הערוץ שמצפון לכיוון המנזר שעל ראש ההר. בגלל השיפוע של ההר לא ראיתי את המסוק עד שלא עמדתי ממש על קו הרכס. מסוק צבאי מנומר ומאיים. אני לא יודע מה הייתה הדקה אבל היה ברור לי שאנחנו הולכים לעלות על המסוק הזה. נשענים על סלע, מרגיעים את הנשימה מהעלייה הקשה. "אף פעם לא טסתי במסוק" "איזה סוג של מסוק זה" "יש לנו בארץ כאלה" הדברים היו מן פנטזיה אבל הייתה איזו הרפתקנות באוויר למרות השגרתיות שבמצב. ע

איתן: מ
מעניין, חשבתי לעצמי. או שהמזל הטוב שלי זימן אותי לרגע קריטי במאבק העצמאות של האוסטים נגד הגיאורגים (ותמיד רציתי להיות בן ערובה) או שאולי דווקא זה המקום והזמן שבהם סוף סוף אפגוש את רומן אברמוביץ' וארקדי גאיידמק, בדרכם לעוד עסקת נשק/ חומרי חבלה/ גז טבעי/ צמר גפן מתוק מהסוג שכה חביבות עליהם. השקפתי מרחוק על המסוק בעודי ממשיך להתקדם, וכשהגעתי די סמוך לפסגה ולמנזר ראיתי שבקעו מהמסוק שלושה חיילים, ועוד כמה גוספודינים לבושים חליפות ומסודרים. נו, האוליגרכים האלה, מילמלתי לעצמי והתיישבתי על הספסל שבגינת המנזר הצופה לעמק ולכפר, מקפיד לשבת בצד שמאל כשלידי מקום רב, לישר את הבגדים ולמחות את הזיעה כדי שכשיגיעו לא יתביישו להתחיל לשוחח איתי על ענייני היום, להשוויץ בפני על הצלחתם העסקית, לדון קצת בכדורגל עולמי ולבסוף להזמין אותי ואת החברה לציד שלוים על סוסים בבית האחוזה שלהם. סטפן ארקדיץ'- הנה אני בא! במקום סטפאן יצא לכיווני נזיר צעיר ועבדקן, לבוש שחורים ונרגש. הוא קצת קרץ וקצת הצביע לעבר קיטונו, דלת נמוכה בבנין קטן עשוי אבן בצד השני של החצר, וגם קצת סימן לי בוא. היות ולא הבנתי את המחוות המשונות שלו, והעברית שלו היתה נהירה לי לפחות כמו שהגיאורגית שלי היתה נהירה לו, הוא נראה מאוכזב והסתפק בלסמן לי שאסור לשבת שם בשיכול רגלים כנהוג במשפחתנו דורות רבים, ונעלם משם. המשכתי להסתכל על הנוף תוך השתדלות עזה להראות פחות מושך לאנשי דת ויותר מושך לנובורישים סלאביים, ואלה אכן לא איחרו להגיע, שני גברים לקראת סוף השלושים שלהם, לבושים במיטב אופנת הספורט אלגנט, מותג על מותג ומשקפי שמש של פראדה. כצפוי הם התקרבו אלי, הסתכלו על הנוף והתנשפו לפחות כאילו סחבו את המסוק על גבם בעלייה. ניסיתי גם אני לקרוץ קצת (כמקובל כאן?) והצעתי להם מים, הם שיחקו את המשחק וסירבו, הסתכלתי הרחק לעבר הנוף ולמרבה השמחה שלח השם יתברך עיט גדול שחלף ממש סמוך אלינו. ידוע שאפשר לסמוך על רצונם של המקומיים בכל הארצות להראות לתייר האבוד את שכיות החמדה של ארצם, ושני הברונים הצעירים נפלו במלכודתו של המלך הרם והסבו את תשומת ליבי לעוף הגדול. השמתי את עצמי כאילו אינני מבחין בו עד שהתפתחה שיחה יותר רחבה על הכפר, על ההרים ועל הציפורים, ואז גם גיליתי שהשניים טסו לכאן במסוק, ששיך לצבא הגיאורגי בשליחות משרד ההגנה המקומי, כשעליו משלחת של אנשי משרד הפרסום הגדול בטביליסי. משרד ההגנה הטיל על הצוות להכין סרט תדמית שיפאר את שם הצבא. הם המריאו הבוקר מטביליסי, ומכאן יטוסו לעמק טרוסו, בו תיכננו גם אנחנו לטייל בימים הבאים. א

יואב: ק
כשנכנסתי למנזר ראיתי את איתן מדבר עם שני חברה מקומיים, אחד מהם דובר אנגלית מצויינת. הגעתי ברגע שהוא הצליח סוף סוף לעלות את השיחה על הגל המתאים והוא זרק לי בזריזות בין המשפטים שהחברה האלה הגיעו הנה עם המסוק. הם באמת היו חברה נחמדים והשיחה איתם הייתה מוצלחת ונעימה הנוף נהדר, האווירה טובה, מזג אוויר יוצא מן הכלל טוב לכדורגל, כל מה שצריך כדי לעזור לנבואות להתגשם. הם מחפשים מקומות יפים לצלם בהם סצינות הרואיות של טנקים גרוזינים כובשים את ההר ומכניעים את האוייבים. כנראה חסרים להם בארכיון סרטי מלחמה מקוריים, האמת שזה סימן טוב. הראש עובד במקביל בשני ערוצים. הערוץ של ה"שיחה", והערוץ של "איך לעזאזל גורמים להם להזמין אותנו איתם למסוק?" ע

איתן: א
דקות מספר מאוחר יותר והנה מגיע יואב, ואחריו שירה וניר, ואני מעדכן אותם בזריזות על האורחים החדשים. יואב מבין חיש את הסיטואציה, ומשתלב בשיחה. הבחור החייכן והסימפטי שמולנו- קאחי -סיפר שביקר כמה פעמים בארץ. השיחה הנעימה מסתיימת בלי ההזמנה המיוחלת לטיסה. חבל. טיכוס עצה זריז, יואב אומר שהוא יודע מה לומר, ובדיפלומטית שיא שזורה בניואנסים ורמיזות עדינות שואל "מייבי ווי גו וויד יו אולסו און הליקופטר? ווי אר טוריסט, דיס איז גוד אופרטיוניטי!" כ

שירה: ע
כשהתיישבנו ליד איתן, שהספיק לקשור קשר דווקא עם המכובדים שהגיעו במסוק, עדיין לא התחלתי לחשוב ברצינות על האפשרות. רק כשיואב, רגע לפני שנאמר שלום והחברים מתעופפים ואנחנו ממשיכים בטיול המפרך, שאל/ הציע שנצטרף, והבחור מהצד השני לא הגיב ב"מה פתאום" המצופה- התחלתי להרגיש את ההמראה.... א

יואב: ק
שנייה לפני שהם עזבו וכלו כל הקיצים מלהמתין שהם יציעו לנו להצטרף, ולא היה שום תרוץ להעלות שום נושא חדש לשיחה כדי להשאיר אותם כאן עוד דקה, החלטתי לחצות את כל כללי הנימוס, זה תמיד התפקיד שלי בסיטואציות כאלה, זה עובר בתורשה במשפחה, והתעניינתי עניין כללי ביותר אם במקרה יש אפשרות מסויימת שאולי יש מצב מסויים כל שהוא שבו אנחנו יכולים לבוא אתכם, "אף פעם לא יצא לאף אחד מאיתנו לטוס במסוק וזו יכולה להיות חוויה מאוד מיוחדת בשבילנו". לא ברור איך, אבל אחרי רגעי מתח, כמה טלפונים, ברור קצר עם הטייס חמור הסבר, הסבא החייכן שהיה האחראי על פרויקט ההפקה של סרט הפרסומת, עלינו על המסוק, הדלתות נסגרו, הרוטור התחיל לזוז, אחד ועוד אחד ועוד אחד - המשאלה התגשמה! ק

איתן: ע
אנחנו מתחילים ללכת אחרי קאחי לכיוון החבר. מסדרים את הבגדים, מנגבים זיעה ומסתירים את התיקים. אחרי דיון קצר בגרוזינית. אנשי הצוות חוזרים לעבר המסוק, ואנחנו איתם מחכים לאישור הטייס, מחליפים מבטים ותוהים מה הסיכוי שצוות בלק הוק של חיל האוויר בגיחת תצפית עם מחלקת הקריאייטיב של פלדחי/שלמור יעלה לטיסה בגליל התחתון ארבעה תיירים גרוזינים שפגשו במקרה על פסגת התבור.נהלי איסוף המרגלים של חיל האוויר הגיאורגי כנראה פחות מחמירים, שכן 10 דקות מאוחר יותר אנחנו יושבים אחר כבוד על הספסלים המאורכים של המסוק הסובייטי ומציצים החוצה בחשש מהחלונות העגולים. ב

שירה: ק
ואכן 10 דקות אחר כך, אנחנו יושבים על ספסלי המסוק, ליד החלונות- איתן זורק ש"מדינת ישראל לא תצליח לצאת מהברוך הזה אם המסוק ייפול עכשיו..."- ואצלי באמת מצטברים קצת חששות. רגע ההמראה מדהים, ההתנתקות מהקרקע- אנחנו לא מפסיקים לצחוק- אולי מהתדהמה ומהמתח. הטיסה נהדרת, התצפית מלמעלה מגובה נמוך, הנופים המופלאים, אנשי משרד הפרסומת הגרוזינים שמחייכים למראה הצחוק הבלתי נפסק שלנו... ד

איתן: ד
מסתבר שרוב החבר'ה כמונו מעולם לא טסו במסוק, ככה שכשהרוטור מתחיל להסתובב כולם מחייכים צוחקים וצועקים, ובעיקר מצלמים אחד את השני ואת הסביבה בטלפונים הסלולאריים שלהם. המסוק ממריא, אנכית, מהקרקע, וחיש מהר התגלה לעינינו הנוף הנפלא של העמק שטיילנו בו, הר חזבג הענק והשלוחות שיורדות ממנו. ההרגשה משונה- קצת כמו לשבת בתוך דוד בוילר ענק עם חלונות שרועד ומרעיש ואיכשהו טס באוויר. יואב, שחשבנו שלא יתרגש מטיסה במסוק שלא יורדים ממנה בהשתלשלות חבל מחופשים לנשים אפגניות עם סכין מוחבא בחלציים מבסוט גם כן. החוויה המרכזית ביותר באירוע הזה לדעתי היתה בעיקר ההיתכנות הנמוכה שלו. באנגלית ישנו הביטוי "רנדום" שמתאר סיטואציה כמעט לא הגיונית שמרכיביה השונים גם כן רחוקים מהיום יום. צריך חבר שנוסע באופניים מסין לטורקיה. צריך חבר שרוצה לבקר אותו אבל יכול רק אחרי סיום הבחינות. צריך שמשרד ההגנה הגרוזיני יספק מסוק לטובת סרט התדמית שלו. צריך שלבמאי יהיה חבר יהודי ואוהב ישראל שיצטרף לטיסה. צריך שהחב'רה לא יתעוררו מוקדם מדי בבוקר ויגיעו למנזר לקראת 10 ולא שעתיים קודם לכן כמו שתיכננו. צריך וצריך וצריך. בשורה התחתונה- 4 ירושלמים צוחקים בלי הפסקה, תלויים בין שמיים וארץ מעל רכס הרים בדרום רוסיה. חגיגה. ד

ניר: א
גם משק כנפיו של המסוק לא הצליח להתחרות בקולות השמחה שהפקנו, בעוד הוא ממריא, חולף על פני הואדי שבו עלינו כבדי תרמילים ונוחת במגרש כדורגל בכפר שבו לנו, להתפעלותם של הילדים המקומיים. הנחיתה בכפר, מסתבר, היתה לצורך הצטיידות, ובמהרה חזרה משלחת הקנייה מיעדה – ובאמתחתה כמויות אדירות של אוכל. המסוק המריא שנית, הפעם לעבר עמק טורסו, נהר יפיפה שתכננו לטייל בו בהמשך השבוע. ד

יואב: ט
נוף מקסים של הרי הקווקז מהחלון, בדיוק אותו נוף שראינו קודם רק שהפעם הבטן כואבת מרוב צחוק בלתי נשלט, צעקות שמחה, תחושת ניצחון מטורפת, קדימה הפועל קטמון! הנוף במצב הזה עוד יותר יפה. ס

ניר: צ
בגובה נמוך חלף המסוק על פני הדרך הצבאית של גרוזיה, ונכנס אל תוך העמק, כשהוא עוקב אחר מסלולו של הנחל המקסים. המסוק נחת בסמוך למעיין שבו נבעו מי סודה, ובמהרה נשלפו כמויות המזון האדירות שנקנו בעצירה הקודמת והוכרזה ארוחת צהרים. עדיין המומים מהטיסה, הוזמנו להצטרף לחגיגה, שכללה, כמיטב המסורת הגרוזינית, הרמות כוסית רבות ושיחה קולחת. ת

שירה: ח
עמק טורסו שבו אנחנו נוחתים יפיפה, אנחנו נוחתים ליד בריכה מדהימה של מי גופרית מבעבעים. הפיקניק נפרש וישר כוסיות וודקה מגיעות לידיים שלנו, כוסית ראשונה לטיול, אני עוד לא יודעת איך להתמודד איתה וההצעה לסתום את האף ולהוריד את כל הכוס מתקבלת- זה עבד הכוס נגמרה אבל גם עלתה מהר מאוד למעלה- מזל שהיה הרבה נקניק ולחם. ז

איתן: מ
חיש מהר נפרש פיקניק – נקניקים משבעה סוגים שונים, לחם שחור ולבן, חרדל צהוב וחריף עד כדי כך שחשבנו שממנו מפיקים את גז החרדל, ולשמחת הכלל שני בקבוקי וודקה ובקבוק ענק (יותר משני ליטר) של יין מקומי בצבע צהוב עז. הירושלמים תרמו לפיקניק את אחת מגאוות עירם, שאכן זכתה לכבוד הראוי לעבודת יד שכזו, והציגו בפני הגיאורגים את עבודתו של עבאדי החכם. עשרים דקות אחר כך וכולם יושבים (או שוכבים) על העשב, מחוייכים ושבעים, הנקניקים היו כלא היו וכך גם הוודקה והיין, והעוגיות האחרונות מחולקות לפי ההיררכיה לקאחי ולצוות. כמה נעים לשכב כך על העשב, הבטן מלאה, רוח קלילה מבדרת את השיער, שמש סתיו חמימה אופה אותנו בעדינות, המים במעיין מפכים והיין מסחרר כמו קליידוסקופ עדין. מ

יואב: ך
המסוק נחת, אולי, במקום היפה ביותר בגרוזיה. עמק רחב ידיים, מסביב הרים מצוקיים, עשב חצי יבש חצי ירוק מתכופף מחמת הרוח של הפרופלור, וערוץ נחל גדול זורם במרכזו. על אחת הגדות של הנחל, בדיוק ליד נקודת הנחיתה ישנו בור בעומק של כמה עשרות מטרים שממנו נבעים מים מוגזים עם גופרית בכמות כזאת שאפשר לשתות קצת בלי למות מייד (רק חצי יום אח"כ) ממש פלא יפהפה. אנחנו יושבים על שפת הבריכה מסביב עוברים רועי עיזים שנושאים עיניהם אל המסוק התלוש. פשוט חגיגה! אני מתענג על העבאדי, אחרי תשעה חודשים רחוק מהבית אין כמו עבאדי כדי להרגיש שוב בארץ - אווירה נהדרת, הכנסת אורחים נהדרת, בדיוק כמו שהייתה כל הדרך, רק שהפעם נוסף לחיוכים ולכמות האוכל שמוצעת לכל דורש, ברקע של כל התמונות יש מסוק סובייטי מנומר. ג
ז
ניר: ר
התחנה הבאה של המסוק היתה טביליסי, ומשום כך אנחנו החלטנו להיפרד, במטרה לעשות בכל זאת טיול רגלי בעמק, ולהגיע אל הכפר הקרוב, מרחק של כ 11 ק"מ. המסוק המריא, לא לפני שאיתן שידל את הטייסים להצטלם עם צעיפי הפועל קטמון, ואנחנו נותרנו למנוחת צהרים רגועה. צ

יואב: מ
איך חוזרים מפה לעזאזל? עשר דקות של טיסה זה בערך יומיים הליכה. אבל הראש מסובב מכל האלכוהול ואין דרך לחשוב רחוק מידי. אם קודם היה ניתן איך שהוא לנבא שנעלה על המסוק, אין לי שום מושג איך אנחנו יוצאים מכאן. טוב, יש לנו אוהלים, תמיד אפשר ללכת יומיים, אף אחד לא מת מזה. צ

איתן: צ
החבר'ה מוודאים שאין בעיה להשאיר אותנו כאן, מחליפים טלפונים ומבקשים שנתקשר כשנגיע לטביליסי, מטפסים למסוק, וברעש רוטור מסחרר ורוח שלא תיאמן עולים בסערה השמיימה. כעבור דקה שוב שקט לגמרי, והנה אנחנו, בלב הנחל שתיכננו להגיע אליו כעבור יומיים, יושבים על שפת הבריכה, שבעים וקצת מסוחררים ממה שקרה בשלוש השעות האחרונות. ההיית או חלמתי חלום? נותרה לנו צעידה נחמדה, שבהתחשב במצב הלאות שפשה בנו נראה היה שנספיק לעשות עד מחר בצהריים - עם שלוש שעות של הליכה היום, קומזיץ לפי מיטב המסורת ועוד כמה ק"מ מחר בבוקר. ג
שירה: ק
בשלב שבו אנשי המסוק ממריאים לדרכם אני כבר בקושי עומדת מרוב יין ואת צהלות השמחה בעת הפרידה אני שומעת מרחוק. ח

איתן: צ
למקום היו כנראה תוכניות אחרות עבורנו. אחרי 5 דקות של שקט, והנה שוב רעש מנועים- שיירת ג'יפים מגיעה ועוצרת בצידו השני של הנחל, וממנה יוצאים המטייל הישראלי וחבריו, נעמדים ומבצעים תצפית לכיוון נקודת הנביעה תוך שימת לב לצבעים המיוחדים שמעטרים את שולי הבריכה בגלל אחוז הברזל הגבוה שבמים. יואב ואני אצים רצים לכיוונם (היינו בטוחים שאלה הישראלים שטיפסו עם גי'פים לכנסייה שאיתם דיברו שירה וניר) וחדורי ביטחון אנחנו צועקים אליהם מהגדה שלנו בעברית "אהלן!" הם עונים שלום, ושואלים בצעקות איך הגענו לכאן. אנחנו צועקים שבמסוק (שימו לב אגב שהתנועה המתארת את המילה מסוק היא אותה תנועה המתארת גם, בין השאר, סיבוב מישהו על האצבע הקטנה) ובבישנות ישראלית טיפוסית (הרי כבר לא צריך לעשות כאילו, בקרב עמנו אנו יושבים) שואלים אם אפשר לתפוס איתם טרמפ עד הכביש. הם הולכים לשאול את המדריך (חוק זה חוק, אבל אם אל"מ ז' מהצבא המקומי הסכים אז סא"ל (מיל') בנצי לא יסכים?!) כעבור 7 דקות נוספות אנחנו מדדים בעירום חלקי דרך הנחל, משתדלים מאוד מאוד לא להחליק ולאבד לנצח את הפספורטים, ו-3 דקות אח"כ אנחנו מעניקים למצילנו החדשים את שאריות הקבנוס והביצים הקשות מהפיקניק שלנו, אותם הם מצרפים בשמחה לשולחנם. צ

יואב: פ
פתאום שמעתי דלת נטרקת מהצד השני של הוואדי. זו הייתה חבורה של ישראלים בטיול ג'יפים. סיפרנו להם את הסיפור שלנו על המסוק וזכינו לארוחה צהריים שנייה אבל הפעם עם הרבה יותר מוצרים מהארץ. דברים שאחרי שבדרך כלל הם בגדר חלום בכל מיני מדינות שמסתיימות בסטאן, ועכשיו הם כאן על השולחן, הושט ידך וגע בם. היו שם חברה מכל הסוגים, מהעיר ומהכפר, מבוגרים וצעירים. כולם התרגשו לפחות כמונו מהסיפור ההזוי על המסוק והזמינו אותנו להצטרף אליהם בדרכם החוצה אל הדרך הצבאית. משם אפשר לקחת טרנזיט לחזבגי, אבל יש להם בעייה. הם רוצים לעשות טיול רגלי באזור אבל כולם רוצים ללכת ואין להם אנשים שיוציאו את הג'יפים החוצה... צ

שירה: ח
לא שמתי לב כמה זמן עבר עד ששוב התקפלנו במהירות לעבר הג'יפים הישראליים שחנו מולנו. שוב נמנעה מאיתנו הליכה רגלית, מישהו היה חייב להחזיר את הג'יפ לנקודת סיום הטיול הרגלי של הקבוצה, כשצריך אז צריך- אם לא אנחנו אז מי?!?! צ

ניר: ו
גילינו כי היה מדובר בקבוצה נוספת של מטיילים, גם היא ישראלית, שעושה טיול ג'יפים במדינה. כל אחד מאתנו הוכנס לג'יפ אחר, כשהמטרה היתה להגיע לנקודת ההתחלה של מסלול רגלי שאותו תכננה הקבוצה לעשות. ת
בעוד אני מתפעל ממנהגיהם המקומיים של המארחים בג'יפ, אני שם לב לתופעה מוזרה. הג'יפ שמסיע את איתן עוצר, איתן יוצא מן המושב האחורי, מתיישב במושב הנהג, ומתחיל לנהוג בג'יפ. ת

איתן: ך
המדריך סיפר לג'יפאים שעכשיו נוסעים שני קילומטר, ומשם מתחיל מסלול רגלי אופציונלי לאורך הנחל. החבר'ה מתחלקים לג'יפים, והחבר'ה בג'יפ שלי מביעים מרמור על כך שאחד מהם יאלץ לוותר על המסלול הרגלי כדי להסיע את הג'יפ לתחילת הנחל. אני מחייך חיוך מבוייש ומציע להם את שירותי הנהיגה שלי. הם חוככים בדעתם ומחליטים לעשות לי מבחן נהיגה. אני מחילף מקומות עם הנהג, מסיע את הג'יפ לאורך 100 מטר בדרך העפר התחוחה היטב במישור וזוכה באמונם. 5 דקות אח"כ והכנופייה הירושלמית יושבת בג'יפ משלה, נוסעת על גדת נחל טרוסו ושרה בקול רם שירים שמשדר מכשיר האמ.פי3 של אל"מ בני שנוהג בג'יפ שמאחור לרדיו של הג'יפ שלהם. הטיול אכן הולך ומתדרדר. אחרי הצטרפות המטיילים הרגליים שיירת הג'יפאים משחררת את הירושלמים סמוך לכביש, לא לפני החלפת ברכות תודות, והארבעה מתכוננים להליכת ערב קצרה לאורך הכביש (8-9 ק"מ) עד הכפר. בעצירה הראשונה כדי ללבוש משהו חם צופרת להם מונית השירות שנוסעת לכפר, וחצי שעה אח"כ הם בר שותים תה חם של ערב במטבחה של נאצי לרגלי החזבג, ומתפלאים איך הצליחו לטייל טיול של 5 ימים בפחות מיום אחד, כמה מהחברים להם יספרו את השתלשלויות היום המשונה והלא רגיל הזה יאמינו לסיפור. ת

יואב: ת
וכך קרה, שאחרי שאת הדרך הנה עשינו במסוק, את הדרך החוצה עשינו בג'יפ משלנו, עם חלונות פתוחים ומוזיקה של שנות השמונים. אם קודם הייתה איזו התגשמות של איזו נבואה אז הפעם אפילו לא הספקנו להביע את המשאלה, הפעם זה היה אפילו ממש מעבר לכל דמיון. ך

שירה: ם
מבעד לחוויה הנהדרת, נוכחתי לראות עוד פעם איך כשמחייכים מקבלים חזרה חיוך וכשמאמינים בטוב הוא מגיע. ל

איתן: ט
ומה צופן להם העתיד אם ככה הטיול רק מתחיל? ח



אהבת פועלי הבניין

ניר: ו
החלטנו לבקר בעיירה גורי, שהיא עיירת הולדתו של יוזף סטלין, או, כפי שקראנו לו בימים הקרובים, יוסי. לאחר שמונית השירות חלפה על פני פסלו הגבוה של הברנש, ועברה ברחוב הקרוי על שמו, וליד הקרון שבו היה נוהג לנסוע, ירדנו בתחנה המרכזית, ואיתן הודיע שנראה לו שמיצינו את כל מה שיש לעשות בעיירה, ואפשר להמשיך. ואולם, כדי לוודא שאכן מוצו כל האפשרויות החלטנו לחפש מקום ללון. ט

שירה: ט
בזמן הירידה מהמרשותקה בתחנת האוטובוסים בגורי הייתה לי הרגשה חדשה, הרגשה שאני זוכרת רק מההגעה לערים הגדולות בהודו- מעין הלם- למה בכלל עזבנו את הירוק והשקט של ההרים, מה הקשר שלנו לרעש כאן, ללכלוך, לכלבים הצולעים, לילדים הקטנטנים שמתרוצצים יחפים ומקבצים נדבות. ק

ניר: צ
המלון היחיד בעיר נראה כאילו הוכן לביקורו של יוסי בעצמו, והמחיר תאם, ולכן נשלחנו, איתן ואני, לחפש כתובת נידחת שהיתה רשומה בספר המטיילים בתור בית משפחה שבו ניתן ללון תמורת מחיר זול יותר. רגע לפני שהחלטנו סופית כי המקום הומצא ע"י מחבר הספר, פגשנו קבוצת אנשים ליד המנזר המקומי, והחלטנו לנסות את כישורינו התקשורתיים ולבקש מהם סיוע במציאת הכתובת, ואולי אף במציאת מקום אחר ללון בו. המשימה היתה קשה משחשבנו. אוצר המילים המוגבל שרכשנו ברוסית ובגרוזינית, ואוצר המילים הלא קיים של חברינו לשיחה באנגלית, הובילו למבוי סתום. גייסנו את יכולתו התיאטרלית של איתן, שהדגים למקומיים תנועות של אוכל ומיטה, ואת השיחון החסר של ספר המטיילים, ולבסוף נראה היה שישנו סיכום: בשעה 18:00 נסגר המנזר, ומשום כך עלינו להגיע חזרה בשעה זו. לא היה ברור האם הם החליטו לנעול אותנו במנזר עד הבוקר, או שמצאנו משפחה מארחת, אבל החלטנו לחזור ולספר על ההצלחה המסחררת. פ

שירה: ר
ההרגשה הזו נשארה איתי עד לרגע שבו איתן וניר חזרו למלון שבו חשבנו לישון עם הבשורה שאנחנו עומדים בפתחה של הרפתקה חדשה. התחושה שלי כלפי גורי השתנתה מיד, אפילו השיכור שלא הסכים לוותר והתעקש במשך 20 דקות שנתארח אצלו בבית והפריח נשיקות מדיפות אלכוהול לכל עבר, אפילו הוא גרם לי להרגיש חמימות ביתית. ץ
הגענו לביתה של תמר, אישה חמה ונעימה, נוצרית אדוקה שעובדת במנזר ומדברת מעט מעט אנגלית. תוך רגע צלחת ענבים גדולה מונחת על השולחן ומיד אח"כ תמר מרימה את הטלפון, כמה מילים בגרוזינית והשפופרת מועברת אליי, ואני:
""HELLO?"
ומה גדולה הייתה ההפתעה כשמעבר השני: "נעים מאוד אני מרינה..." ק
התברר, בעזרתה של מרינה, גאורגית נוצריה, שהיתה כמה פעמים בישראל וידעה עברית מעולה, שהייתה מעט אי הבנה ותמר חשבה שנתקענו בלי כסף. אי ההבנה הסתדרה ותוך דקות כבר מצאתי את עצמי מסתובבת אחרי תמר במטבח ומנסה להראות בידיים ובמעט מעט מעט רוסית שאני יכולה רובוטה.ג

ניר: ע
חיש מהר התארגנה לה ארוחה מפוארת, מרינה תרגמה הכל, ואת הערב בילינו בהרמות כוסית אינספור ובשיחות על ירושלים וגאורגיה. ואולם, אם לרגע חשבתי שהפרשה תסתיים בארוחת ערב, טעות היתה בידי. אבי המשפחה סיפר שהוא עומל בימים אלה על בניית כנסיה בכפר סמוך, ויואב הציע במפגיע שנצטרף אל הפועלים. כך מצאנו את עצמנו בשעת זריחה, בבגדי עבודה, סוחבים דליי בטון, מסתתים לבנים אדומות, פורקים משאיות – בקיצור, כל מה שתיירים רגילים לעשות. ה

שירה: ב
הבוקר הגיע וברגע שכולם התייצבו באתר הבנייה רולנד העביר אותי לידיהם של הנזירות. הנזירות לא ידעו מה לעשות איתי וקשיי התקשורת היו חמורים- את כל מלאי השיחות שיכולתי לנהל ברוסית סיימנו תוך 5 דקות ואז נשארו רק הידיים. מיניתי אורז, חתכתי בצל, סחטתי חצילים, עזרתי בהכנת עוגיות וכמעט התנדבתי לנקות דגים. בצהריים נמאס לי מהיותי בת (לא ידעתי שמי שהוא לא בת לא קיבל ארוחת בוקר) ועברתי למעט עבודות בנים, מה שאיפשר קצת יותר תקשורת. העבודה החדשה הייתה קשה יותר ולכן הפעמון שבישר על הפסקת צהריים שימח אותי מאוד. ק

ניר: ו
לאחר ארוחת הצהרים, טיול קצר בגבעות שמסביב, ועוד קצת סחיבת בטון, הסתיים יום העבודה, ונסענו כולנו אל ארוחת הערב המפוארת שהכינה צילה, חברת ילדות של תמר. הארוחה היתה מדהימה. כמויות אדירות של מאכלים פרושים זה לצד זה, משקאות ומטעמים, ובין לבין, לפחות תריסר הרמות כוסית של יין ביתי שטשטשו אפילו את איתן, שמצא את עצמו בשלב מסוים מובס ע"י אחד המארחים שלא השאיר לו מקום לברוח. יומיים לאחר שאיתן הודיע שמיצינו את מה שאפשר לעשות בגורי, מצאנו את עצמנו עוזבים אותה, כשידינו כואבות מיום העבודה, ובטננו שבעת ארוחות חגיגיות. אין ספק שהעיירה הזו העניקה לנו את האירוח הטוב ביותר שאפשר לדמיין. ס



















יום הולדת ליואב

את ארוחת הערב האחרונה, שפתחה את חגיגות יום ההולדת של יואב, אכלנו במסעדה ביתית גאורגית בעיר תלאבי. קנינו עוגה ונרות, שאמנם ייעודם המקורי היה לטקסי פולחן אורתודוכסים, אבל אין ספק שיכלו לשמש גם לימי הולדת. נכנסנו למסעדה, וכרגיל, הזמנו את התפריט כולו, ובייחוד את המאכלים שאיננו יודעים מהם. כמיטב המסורת הגרוזינית, התחילו הרמות הכוסיות, כאשר הפעם, אנחנו מנהלים את הטקס. מנות נוספות הוגשו, צנצנת היין מולאה והתרוקנה, ומעל הכל ריחף מצב רוח מצויין. ג

חזרנו אל הגסט-האוס שבעים וחבוקים, שרים באב-אלואד ונהנים מן החיים. העוגה הודלקה, יואב כיבה את הנרות, והחגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. ב

בדרך חזרה לטביליסי ניסינו לסכם את הטיול ללא הצלחה. היה ריחוף הזוי במסוק של הצבא האדום, היתה נהיגת שטח עצמאית, היתה עבודה בבטון, היה טיול שורשים גיאורגי והשתתפות בסרט תעודה, היו משחקי כדורגל מליגה ד', הרפתקה הררית בחבל ארץ נידח, קרבות שנראים כמו סצנת האימה מהסרט בוראט, יום הולדת מאושר במסעדת גורמה גרוזינית – אבל בעיקר, היה זמן איכות שכמותו לא נראה במחוזותנו זמן רב – לדבר, להקשיב, לצחוק, וסתם, להיות ביחד. ה

בברכת 'ואז הטיול התחיל להתדרדר'צ
ניר, שירה, איתן ויואב.
ס

מסעותי עם בני - שרותֵי כביסה על דרך המשי

כל חיי רציתי להגיע לתורכיה... והנה, בזכות המתנה החביבה שקבלתי מחברי יוסי (לרגל יום ההולדת ואולי גם לכבוד הפרישה שמשמשה ובאה) - החלום פשוט התגשם. ובעצם זה היה כה קל: אי-מייל אחד ליואב, שתי שיחות טלפון אתו, שבו סומנה העיר מאלאטיה כיעד הטוב ביותר בדרך המשי הפרטית שלו, פגישה קצרה עם סוכנת הנסיעות של אופיר טורס בגבעת-רם, והופ אני רשומה לטיסה ב- 31 באוקטובר, לנקודת המפגש בעיר התורקית המסוימת, דרך איסטנבול עם, איך לא, טורקיש איירליינס. כ


. בבוקרו של יום לפני הפרישה המתוכננת והמיוחלת שלי, אני מעירה בעשרה לשבע בטלפון את איתן ש"התנודב" לקחת אותי לשדה, משימה שהוא אף פעם לא מסרב לה, יש לי הרושם, וסיבותיו עמו. וזאת לא לפני שערב קודם הוא הוזעק על-ידִי מכרמון 10 ל- 18, כדי לעזור לי לדחוס בצורה טובה יותר את הכבודה הצנועה שלקחתי אתי לדרך בתרמיל הירוק. את עיקר הנפח יצרו המעיל של יוסי, שנשלח עם הרבה רצון טוב ליואב, וכיסוי האוהל שיום קודם דני, בשיתוף עם בלהה, דאגו, גם הם מתוך אהבה, שיגיע לידיו. החורף כבר בשער וחובה להיערך אליו.ש

הדרך היתה מעט מפרכת, שכן נאלצתי להמתין זמן די רב באיסטנבול (כשש שעות מתמשכות וארוכות) לטיסת ההמשך למאלאטיה. גם הסבלנות (הקצרה) שלי שהייתי צריכה לגייס ביני לביני עד למפגש עם יואב – לא הקלה: קצת שוטטתי בשדה אני חושבת שאני כבר מכירה אותו בעל-פה ואני כמעט יכולה להדריך את קהל הנוסעים ברוב נבכיו ופינותיו..., קצת קראתי, קצת בדקתי את תפקוד מכשיר הפלאפון החדש, בו הצטיידתי מבעוד מועד, ושלחתי הודעת תרגול ליואב, עוד קצת חלמתי (על טורקיה, כמובן ...) לא לפני שוידאתי על לוח הטיסות את שער היציאה ומועד העלייה למטוס. טקס הסרת החגורה, ושאר בדיקות ביטחוניות, לא נפקד מאתנו – ובשעה היעודה ישבתי במטוס הבואינג שלקח אותי, יחד עם כמאה נוסעים טורקיים נוספים, חיש קל לעיר המפורסמת ביותר "ברמת אנָטוליה" – הישר לזרועותיו החמות והמחבקות של יואבון. ואכן הוא חיכה לי, בעצמו מתרגש משהו, עם הרבה חיוכים במלוא יופיו, בחולצה אדומה ותיק כחול, ראשון בשער אולם הטיסות הנכנסות. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליו – קביעה זו קביעה, נקודת מפגש היא נקודת מפגש: אין תקלות ופספוסים... כל כך שמחתי לראות אותו, וזה עוד בלי שידעתי אילו חמישה ימים נהדרים מחכים לי אתו בין הטורקים הסימפאטיים שכולם, עד אחרון הגברים עם שפמים ומקטורנים לא מהודרים במיוחד. עלינו על האוטובוס שהביא אותו קודם לשדה, ותוך כחצי שעה הגענו העירה. בדרך יואב שלף את ההפתעה שהוא הביא לי: צמד בקלאוות "מדהימות" שהוא לא הפסיק מלהתפעל מהם וגם לא מלאכול אותם. הוזהרתי כי המלון שבו אנו אמורים להתארח, הוא לא 'אי-יאי-יאיי', אך אותי זה לא ריגש במיוחד. מצאתי את העיר כמקום נעים ונחמד: חנויות לא מצועצעות, מסעדות טורקיות אופייניות, הרבה פינות לממכר ממתקים אותנטיים, והמלון – לא כצעקתו. הקירות, אומנם ורודים, החדר הספציפי שלנו היה מעט דחוס ופנה לרחוב הסואן – אך המקלחת היתה בהחלט "משהו". את החסרונות של החדר המסוים הזה פתרנו למחרת, כאשר בקשנו לעבור לאחר, בצד השני של המסדרון, ללא ריח הסיגריות שהקביל את פנינו בתחילה. (המקלחת בחדר החלופי היתה אותו "משהו", לשמחתנו). לאחר שהתמקמנו – יצאנו לארוחת ערב ראשונה, עם מצב רוח נהדר ועם שמחת המפגש השני שלנו על דרך המשי. דברנו הרבה, צחקנו (כי יואב תמיד מצחיק אותי...), לא הפסקתי מלהתרגש לשבת מולו באופן בלתי אמצעי, כאילו זה עניין של מה בכך, ולחשוב שלפנַי עוד מספר ימים קסומים שכאלה. ש ק

התוכנית המקורית עליה חשבנו בתחילה היתה לשכור רכב ולנוע "כמו גדולים" במרחבי טורקיה הענקית. שנינו אולי פחדנו מסינדרום קירגיזסטאן, שאם לא נתחייב מראש לטיול "בורגני" ניגרר חלילה בלי שנרגיש לאיזה טרק סוער חסר שליטה ובקרה, כפי שכבר נוכחנו מספר רב של פעמים כמה בקלות זה הופך להיות, למרות "הכוונות הטובות". החלטנו לבדוק את האפשרות למחרת היום והפלגנו בדמיוננו כיצד אני אנהג, יואב ינווט ויחדיו נגיע למחוזות אקזוטיים, אך שפויים... אחרי לילה נינוח ושינה נהדרת קמנו לארוחת הבקר, הסבירה פלוס, שחכתה לנו במלון, לא לפני שדאגנו בכל זאת להמיר את החדר הרועש בטוב ומאוורר ממנו. שבעים יצאנו לטייל ברחובותיה הסימפאטיים של מאלאטיה – בניסיון לתור אחר "סוכנות התיירים" שאמורה לשרת את המוני התיירים הנפקדים של העיר הפופולארית. ק


אחרי כמה התברברויות ברחובותיה הפתלתלים, ואחרי שהבחנו במסגד הנפלא הממוקם במרכזם – מצאנו סוף-סוף את כֶמָאל המפורסם, אפילו בלונלי פלנט הוא זוכה למקום של כבוד – הלוא הוא "סוכנות התיירים" בכבודו ובעצמו. התייעצנו אתו לגבי אפשרות ההשכרה, אני חושבת שהוא האדם היחיד שדיבר אנגלית טובה שפגשנו בו בטורקיה. אחרי ששרטטנו באוזניו את תוואי הטיול המתוכנן שלנו. בנימוס ובעדינות הוא ניסה להוריד אותנו מן הרעיון, אך נשארנו בשלנו. למרות הסבריו ההגיוניים שאין בכך טעם – הוא צייד אותנו באינפורמציה רלבאנטית אודות "חברות ההשכרה" הקיימות בעיר ומיקומן. בהתאם להנחיותיו המשכנו בחיפושנו, אך מאמצינו העלו חרס. שבנו אליו, והוא קיבל אותנו חזרה בסבר פנים יפות (ומבינות ...). סוכם כי למחרת אנו נוסעים עם "הנהג שלו" במיניבוס להר נמרוט. זהו מאין טיול מאורגן לאתר, אך במקרה שלנו הוא היה פרטי לחלוטין. הוא כלל נסיעה למקום, עלייה להר בשעת שקיעה, חזרה לבית המלון (אנחנו כאמור היינו הדיירים היחידים), ארוחת ערב, לינה, השכמה ברבע לחמש – כדי לצפות בזריחה בשעה חמש ועוד קצת - חזרה למלון, ארוחת בקר ונסיעה חזרה למאלאטיה. ש

הוא הר בגובה של כ- 2000 מטר שהתפרסם בעקבות מקדש וקבר מלכותי הנמצאים על פסגתו ואשר הוקמו על ידי אנטיוכוס הראשון שמלך במאה הראשונה לפני הספירה, בסוף התקופה ההלניסטית. הוא כולל שתי מערכות של פסלי אדם יישובים בגובה של כ- 10 מטר, משני צידיו של תל מלאכותי בגובה של כ- 50 מטר. הדמויות הן של אנטיוכוס עצמו בחברת אלים יוונים-פרסיים. רעידות אדמה שהתרחשו באזור לאורך שנים הפילו את ראשי הפסלים ממקומם וסדקו אותם. ל

המקום והדמויות מרשימים ביותר, כך גם השקיעה והזריחה הנשקפים ממנו. הרוחות בבקר היו כה חזקות עד כי כמעט עפנו שנינו (וזו איננה מליצה או גוזמה). היה לנו כל כך קר ונושב, שחיכינו עד שהשמש תצא עגולה ויפה מבין העננים ורצנו להירגע ולהתחמם באוטו שהחזיר אותנו, מרחק של כ- 4 ק"מ, לארוחת בקר שקטה ופרטית לחלוטין בחדר האוכל הגדול של המלון. משם, לפי התוכנית, חזרנו למאלאטיה. הדרך היתה יפה ביותר – נוף הררי מתון, צבוע בצבעי ירוק חיוור- צהוב בהיר מה שלי הזכיר מאד חאקי, עם הרבה עצי מישמש בשלכת, צהוב חזק. משם המשכנו ישר לדייארבקיר, בירת הכורדים (ומולדת החיזבאללה ...). העיר ממוקמת על גדות נהר החידקל, מוקפת בחומת אבני בזלת שחורות, ובה רובע עתיק ומפחיד בלילות. גם בה מצאנו חיש מהר מלון סביר, ויצאנו לחפש את הכורדים. לא היה קשה למצוא אותם, וגם האווירה לא היתה מרנינה במיוחד אך את התיאבון של יואב היא לא הצליחה לשבור. לפיכך התיישבנו לנו במסעדה אופיינית עם האוכל הטורקי הטעים (אך המאד חוזר על עצמו), של כל מיני מאכלי בשר, שאינם בדיוק מתאימים לי, כידוע, אולם אצל יואב הם זכו לשבחים רבים. סיבוב קצר של אחרי ארוחה החזיר אותנו מהר לחדר, שכן לא הרגשנו במהלכו מאד נינוחים ובטוחים. בבוקר השלמנו את סיורנו בסמטאות המטונפות והמוזנחות של הרובע העתיק, התבוננו שוב בחומה המרשימה; ובנסיעה, שארכה כשש שעות באוטובוס נוח ו"מאובזר" בדיילים - שבנו למאלאטיה, הישר למלון בו שכנו. האופניים וציוד הטיול של יואב חכו לנו שם במרתף ואפילו החדר הטוב שלנו הכיל אותנו חזרה. בערב אכלנו במסעדה "מפוארת" – עם תפריט מסודר וכל שאר הגינונים – ועשינו לנו מסיבת סיום קטנה. שוב דברנו ארוכות – בעיקר על התוכניות לעתיד של יואב ושלי, אולם ללא מסקנות מגובשות או תוצאות ברורות... ו

בבקר ליוו אותי יואב, האופנים והציוד שלו לשדה התעופה של מאלאטיה ואני 'הלכתי ברגל' למטוס, אחרי שמערכת המחשבים של חברת

Türk Hava Yollari

קרסה והבלגן בשדה ובצ'ק אין חגג. ק

לפנות ערב שבתי הביתה מאושרת מחמישה ימים שלא היו לי מעודי כמותם ושכנראה לא יהיו לי כל כך מהר שוב. ללירון אמרתי בטלפון שיש לה חבר "חד-פעמי" והיא, משום מה, הסכימה אתי מיד

תודה יואב על הזמן הנהדר שהיה לנו יחד. את שרותי הכביסה על דרך המשי בצעתי לאלתר, הבגדים הנקיים והמריחים בדרך אליך עם אבא, אותו אתה עומד לפגוש מחר בקיסרי. שתהיה לכם חוויה משותפת נעימה ומוצלחת – ושתשוב הביתה בבטחה. הארוחה, לפי התפריט שבקשת, מחכה לך בכל עת. ש



סיפורים מהכלא הסעודי


הגעתי לעיירה שנקראת קרליובה. זאת באמת עוד עיירה ולא יותר אבל היא הגיעה בדיוק בזמן מבחינת השעה ביום ורוח הפנים שהתחילה כמה ק"מ לפניה. נדחפתי למסעדה אלגנטית ברחוב הראשי והזמנתי אוכל דרך זה שאני מצביע על הצלחות של הסועדים האחרים ומתנצל בפני כל סועד על ההידחפות הבלתי נמנעת לפרטיות שלהם, כולם בד"כ מקבלים את זה בהבנה. הזמנתי בסוף מן תבשיל עוף ברוטב אדום, מנה של אורז עם שווארמה וקולה. כמובן שכמו כל מנה פה הגיע בלי שהזמנתי גם לחם, האקמק הידוע, סלט ותה, ככה זה פה. האמת, המנות קטנות והלחם עושה את ההבדל והוא גם תמיד טרי. המנות הגיעו וכרגיל לא אכזבו


קמתי ללכת וביקשתי מבעל הבית את החשבון. בלי לחשוב שנייה, הוא הוציא עט ורשם מפית את המספר חמש עשרה. חמש עשרה לירות זה יוצא פחות או יותר שישים שקל. האמת זה לא סכום משוגע, תורכיה זה מקום יקר, אבל בכל זאת זה יותר מידי. "שמע חבר, אין מצב שמה שאכלתי פה עולה חמש עשרה לירות, תעשה לי טובה" אמרתי לו. הייתה לו התנהלות מאוד לא נעימה, והיה ברור שהוא מאוד מאוד לא מרוצה מהתגובה שלי. הוא הבין מה אמרתי לו ויצא החוצה לחפש מישהו שמדבר אנגלית וחזר דקה אח"כ עם משהו שדיבר רוסית. הסברתי לו שהמחיר שהוא מבקש לא הגיוני וכמובן שבן רגע הפך הבחור להיות הסנגור של בעל הבית והצדיק לחלוטין את כל הפרוט המדוייק של המחירים של מה שהזמנתי. ניגשנו למזנון שממנו לוקחים את האוכל והצבעתי על המנות שלקחתי. ה"שופט" הסתכל בעניין על ההסבר שלי וקבע שחמש עשרה זה המחיר ואמר שזה גם מה שהוא היה משלם. בשלב זה כבר היה במסעדה שקט מוחלט וכולם בהו בתייר שמגיע לפה ועושה סצינות
לפתע שמעתי את הטבח הראשי ממלמל משהו בערבית. סיטואציה מוכרת מהעבר. פניתי אליו והסברתי לו שהמחיר שהוא אומר לא הגיוני. הוא היה הרבה פחות נחרץ מהשופט הקודם אבל זה לא עניין את בעל הבית. בפרצוף זועם הוא שאל אותי כמה אני מוכן לשלם על מה שאכלתי ואמרתי לו שמחיר סביר לדעתי הוא עשר לירות. זה המחיר ששילמתי עד עכשיו במקומות אחרים ויוצא לי לאכול פה לפחות פעם ביום במסעדה. האוכל מצויין ואני לא מוותר על אף הזדמנות. הוא קטע את השיחה של הטבח ושלי ואמר שהוא לא רוצה לשמוע ממני שום מילה שאלשם לו את העשר לירות ושאללה כבר יסגור איתי את החשבון. נתתי לו את הכסף ויצאתי בתחושה מגעילה, הרגשתי אדיוט, יאללה, בשביל הכסף הזה אני עכשיו אני מבאס לעצמי את מצב הרוח? והאמת שעשרה לירות זה אפילו מעט מידי, הייתי יכול לשלם יותר, אבל הוא עצבן אותי והתנהג בגסות. לפחות הייתי שבע. הלכתי משם בהרגשה רעה שלא עזבה אותי. לא באמת ידעתי אם אני צודק. כשהלכתי משם כל האנשים בהו בי והאווירה הייתה לא נעימה. הכלל אומר שאם הם לא רודפים אחריך אז כניראה שהם לא מפסידים, אבל הסיטואציה ביישה אותי, באמת לא ידעתי אם אני נוקב במחיר הנכון.לא הייתה לי שום דרך לדעת

חבורת ילדים כיוונו אותי לאנטרנט קפה קרוב. ישבתי שם כמה זמן וחיכיתי שהרוח תשנה כיוון או שלפחות תרגע. היא לא נרגעה והחלטתי להישאר לישון כאן ומחר לצאת לדרך בתקווה שהרוח תירגע בלילה, הדרך מכאן עד בינגול רובה ירידה ואין לי כוח להילחם ברוח ולפדל גם בירידה. מסתבר שבקומה השנייה של האנטרנט יש מלון. המחיר עבור מיטה הוא עשר לירות. או, זה מחיר הגיוני חשבתי, התחושה הרעה מהמסעדה אומנם כבר לא ישבה עלי אבל עדיין רחפה באוויר

עליתי לחדר, נשכבתי וקראתי. זה חדר משותף עם עוד אנשים, בחדר היו עוד שלוש מיטות והחדרן החרוץ החליף במרץ את הסדינים לכל המיטות, הוא עזב, יצא וסגר אחריו את הדלת. סבא תורכי נכנס לחדר ובלי לכבות את האור פשט את בגדיו נכנס למיטה ותוך דקה התחיל לנחור. אחרי רבע שעה נפתחה הדלת ולהפתעתי הרבה הופיע הטבח מהמסעדה. איזה קטע, הוא השותף שלנו לחדר. הוא מייד זיהה אותי. התחלנו לקשקש ובכדי לא להפריע לבחור השלישי, למרות שהיה נדמה שגם אם היינו עובדים ליידו עם שופל הוא לא היה מתעורר, ירדנו למטה לשתות כוס תה

לא התאפקתי ואחרי כמה דקות שאלתי אותו מה היה הסיפור עם הכסף היום במסעדה ואם באמת הוא ניסה לרמות או שאני סתם פרנואיד. "רוצה לדעת את האמת?" שאל. "וואלה, רק את האמת" "שניכם הייתם לא בסדר. המחיר האמיתי של הארוחה היה שתים עשרה לירות. אבל אם תשאל אותי, הוא הרמאי הגדול..." הוא אמר שהוא ניסה לחייב אותי על דברים שלא אכלתי ואבחנתי נכון שהמחיר היה לא הגיוני אבל המחיר האמיתי של הארוחה היה שתיים עשרה לירות והבחור כ"כ נלחץ מהעובדה שעליתי עליו, וכולם מסביב במסעדה ידעו שהוא תוקע לי מחירים, אז מהרגע שאני אמרתי עשר, היה לו את ההזדמנות להוציא אותי הקמצן והוא קפץ על ההזדמנות וקנה את כבודו בשני לירות תורכיות

את שמו כבר שכחתי. הוא היה בחור נחמד מאוד, תורכי שעבד כטבח במסעדה בריאל שבערב הסעודית. הוא סיפר לי בהתלהבות את ההרפתקאות שלו שם, הוא חזר לפני שבוע לתורכיה. המסעדה שבה עבד הגישה אוכל ברמאד'אן והמשטרה תפסה אותם והכניסה אותו לכלא. הוא היה חודש בכלא וסיפר סיפורים פחות נוראים ממה שיכולתי לדמיין. בכל מקרה שיחררו אותו אבל הוא סולק חזרה לתורכיה. הוא ממש התעקש לדעת אם אני יכול לסדר לו לבוא לעבוד כטבח בארץ. האמת, עם אוכל כמו שלו שווה להתאמץ לעזור לו לבוא לארץ



בבוקר הרוח נשבה כמו מטורפת אבל בדיוק לכיוון ההפוך. תענוג. האופניים, כמו מפרש של סירה, טסו לאורך הכביש ואחרי שלוש שעות כבר הייתי בבינגול, העיר הגדולה הבאה שבה אני נמצא עכשיו