טעימה יוצאת דופן

כשהייתי בבינגול (עיירה בדרום מזרח תורכיה) לפני שבועיים, ראיתי מעליי תנועה מאוד ערה של מסוקים תורכיים חגים באוויר. טרטור המסוקים הוסיף הרבה מתח לאוויר השליוו שאני רגיל אליו בשנה האחורנה. אני חושב שהמסוק היחדי שראיתי כל הדרך היה ההוא בגאורגיה שעליו עלינו והוא לא הזכיר לי שום דבר מוכר. סביב הכניסה שלי לתורכיה הייתה התלקחות פוליטית בגבול המזרחי והכוחות התורכים נכנסו לתוך עיראק כדי לטהר שם את ארגוני הטרור שצברו תאוצה בשנים האחרונות ופועלים מחוץ לשטחי המדינה. נכנסתי לאנטרנט כמה שעות אח"כ והסתבר שלפני שבועיים מפלגת הפועלים הכורדית (פ.ק.ק.) שדורשת עצמאות לעם הכורדי בשטחי תורכיה והוצאה לאחרונה מחוץ לחוק, הניחה שני מטענים על הכביש הראשי בין בינגול לאלאזיק שזה בדיוק הכביש שעליו ארכב ביומיים הקרובים, ושהארועים האלה הביאו להתלקחות באזור הגבול עם עיראק ולמתקפה תורכית שבמהלכה נהרגו עשרים כורדים. שטחי הפעולה התרחבו גם לאזורים המיושבים ע"י הכורדים בתוך המדינה והמסוקים האלה הם באמת חלק ממבצע צבאי רחב היקף שמתרחש באזור. אלו התמונות שהופיעו שם. פתאום נזכרתי שכל הדרך גם עברו על פניי אותם רכבים צבאיים ונגמ"שים, ושבשלושה ימים האחרונים עברתי לפחות חמישה מחסומים על כבישים רחוקים ומבודדים בהרים. זה אמנם נשמע רע אבל קשה להגיד שבתור תייר מרגישים משהו מכל זה, בכל המחסומים שבהם אני עובר העניין מסתכם בנפנוף קל או מקסימום עצירה שבמהלכה הקצין הבכיר והסגן שלו צופרים לי בצופר, שואלים כמה שאלות רגילות ואנחנו נפרדים. המחשבה על המתיחות הפוליטית מחזירה אותי ברוב יאוש לארץ וגם מזכירה לי את העובדה הנעימה שכבר למעלה מעשרה חודשים אני למעשה רחוק מכל מתיחות על רקע פוליטי שהוא, אחרי הכל הדרך בין סין לתורכיה היא לא בדיוק במרכז עניינו של העולם הגדול. אני כרגע בקייסרי, שזה כבר ממש מחוץ לאזור המתוח אבל לרכב על אופניים, שזה אחד המצבים המתבוננים ביותר שאני יכול לדמיין לעצמי, בשעה של מתיחות פוליטית זו חוויה מיוחדת. מ

שבוע אח"כ הייתה לי הזדמנות לראות את התמונה מזווית מיוחדת ויוצאת דופן. צ

זכיתי לשם קולגה. אף אחד מהחברה בבית הקפה התורכי טיפוסי לא הצליח לבטא את השם יואב ואז אחד החברה הציע קולגה וזה תפס. "קולגה, שרון כפות?" אמר בחור עם חזות שונה מאוד, איטלקית, וזקן צרפתי וסימן בידיו מישהו ישן. הנהנתי. דקה אח"כ שאל אותי אותו בחור אם ישראל זו מדינה קפיטליסית או סוציאליסטית. מה עונים על שאלה כזאת? לא ידעתי מה הוא רוצה לשמוע אז אמרתי שחצי חצי, שאלה כזאת עוד לא שאלו אותי. השפה זרה לי ואני ממילא לא מצליח להבין שום דבר ממה שנאמר, הייתי עייף מהרכיבה ואפילו את הכמה מילים שאני כבר כן יודע בתורכית לא הצלחתי להשחיל החוצה מהמשפטים. א

האיטלקי עם הזקן הצרפתי קם יחד עם עוד בחור משופם, אחרי שהתייאשו מלנסות להסביר לי את כללי משחק הקלפים בפנטומימה, אמר "אוקי קולגה" וסימן לי לבוא. היה לו מבט זעוף והחבר שלו, המשופם,לא הפסיק לצחוק ולחלק צ'פחות לכל מי שעבר לידו. הרוח חזרה, בחוץ כבר החשיך לגמרי וגשם התחיל מעט לטפטף. נכנסנו לחנות הצמודה לבית הקפה והבחור סימן לי שפה אני יכול לקנות מה שאני רוצה. לא ידעתי עדיין אם הם יסדרו לי מקום לאוהל כמו שביקשתי או שהם לוקחים אותי אליהם הביתה. בחרתי לי כמה דברים לארוחת ערב פשוטה, שוקלודים, מיץ דובדבנים נהדר וניגשתי לשלם. האיטלקי סימן לי, טפח לעצמו על החזה הוציא את הארנק ושילם על כל הדברים שלקחתי. אם הייתי יודע שהוא ישלם לא הייתי לוקח כ"כ הרבה דברים. ניסיתי להתעקש שאני אשלם אבל זה לא הלך. לא נעים, שני קיטקטים כבר אכלתי בדרך לקופה, את המיץ כבר פתחתי והשוקלוד השלישי היה לי בכיס, להחזיר אותו עכשיו זה יהיה לא מכובד, השקית עם הזיתים הגבינה והלחם הייתה אצלו ביד ולא היתה שום דרך לקחת את זה ממנו, מה כבר יכולתי לעשות. איזה איש נחמד. הגשם התחזק והפך לברד קולני, עדיין לא ידעתי מה יהיה איתי ואיפה אני ישן הלילה, רק שלא יקחו אותי יותר מידי ברצינות ויתנו לי באמת לפתוח אוהל מאחורי הבית שלהם כמו שהצעתי, במאתיים מטרים עד הבית שלו נרטבנו לגמרי. הדלת נפתחה, והופיעה מולנו סבתהל'ה זקנה שמייד חייכה וסימנה לנו להיכנס. הי

התיישבנו בסלון, התיקים שלי במטבח והחברה יושבים איתי ונותנים לי בדיוק את מידת תשומת הלב הנכונה - המינימום ההכרחי. המשופם ניגש למערכת סטראו שהייתה בפינת הסלון והדליק את הרדיו. המוזיקה התורכית לפי הניסיון שלי היא מוזיקה מזרחית גרועה. למדתי להתרגל אליה אבל ציפיתי לאותם צלילים דכאוניים ומתרפסים מלווים בחצוצרות חורקות וכינור בסגנון ערבי, אבל הופתעתי. מהמערכת בקעה מוזיקה נהדרת, שלווה ביותר ורגועה לגמרי בסגנון שהוא הרבה יותר לטעמי. עדיין מזרחי אבל מזרחית מהסוג הטוב, משהו בסגנון הודי, משהו טוב. הסבתא נכנסה עם מגש מלא כל טוב הניחה אותו על הרצפה והתחלנו כולנו לאכול. התפריט לא כלל שום מנה בשרית לשם שינוי וגם לא אקמק, במקום זה היו מן פיתות תוצרת בית, שטוחות ויבשות שעשויות מבצק אחר ובלי שמרים. ריבה תוצרת בית, סלט ירקות וגבינה יבשה ולמרבה הפלא לא מלוחה כמו כל הגבינות שיש כאן בדר"כ. ב

ד
משהו באווירה מאוד מיוחד בייחוד בגלל המוזיקה שמלאה כל חלל בחדר, לא עוד מוזיקה משני רמקולים, אומנם טובים, אבל קטנים שאני מאזין להם כבר שנתיים בדרך אלא שני רמקולים גדולים בחדר קטן. בחוץ רוח מטורפת וגשם שוטף, בבית חם ונעים, הבית כולו מלא שטיחים וכריות בעיטורים יפים, המארחים שלי נחמדים ונעימים ואני משתגע שרק היום בבוקר אמא טסה והיא כבר בבית, ואני במקום כ"כ אחר. ארוח יכול להיות דבר מאוד מעייף אבל לא הפעם, יש תחושה נהדרת, והמוזיקה כאילו חודרת עמוק עמוק פנימה ומחממם את הלב גם בחלקים שהחום מהאח לא מגיע אליהם. שאלתי את הבחור מה השם של הזמרת הזו והוא ענה לי "כורידש מוזיק". ואז בשנייה הבנתי, השפה הלא ברורה היא כורידת, האוכל השונה הוא כורדי, הפרצוף השונה, הסגנון של הרהיטים, אני מתארח אצל משפחה כורדית. א

ההבנה הזו שינתה אצלי משהו וגרמה לי להסתכל על הכל באופן שונה. הרבה אנשים בדרך הזכירו את הכורדים במזרח תורכיה והעניין הזה עכשיו מקבל תוקף נוסף לאור המתיחות אבל אין לי שום דרך לדעת מי כורדי ומי תורכי. הרמתי את הראש לבחון את החדר מחדש, ופתאום ראיתי דברים שלא ראיתי קודם. על הקיר היו תמונות גדולות של כל מיני אנשים. קודם הייתי בטוח שמדובר בבני המשפחה אבל ראיתי ששתיים מהדמויות מחזיקות אקדח ובחזות של כולם יש מן ברק חריג. הם עברו איתי על התמונות ואמרו לי את השמות של כולם אבל אני לא זוכר כלום, ואמרו שאת כולם חיסלו התורכים. הם לא הביעו התנגדות לרעיון שאצלם את התמונות, להיפך, הם שמחו. החברה מסביב הבינו שנפל איזה אסימון, הם הביאו את המפה של תורכיה שקודם הראתי להם את המסלול עליה, וסימנו לי קו דמינוי עם היד באמצע המפה. "כורדיסטן" אמר המארח שלי, והצביע על הצד שממזרח לקו, "תורכיה" אמר, והצביע על החלק המערבי. א

בן רגע הפכה האווירה מיוחדת עוד יותר. החמימות נשארה, התאבון נשמר, החיוכים המשיכו, אבל הסיטואציה הפכה מארוח שגרתי לחוויה יוצאת דופן. להעביר לילה אצל משפחה כורדית בתקופה מתוחה כמו הימים האלה זו חוויה שלא קורת כל יום. מסתבר שלסבתא הזאת שכל אותו זמן ישבה ליד האח וסרגה נעל קטנה יש לא פחות משלושה עשר ילדים ושאת הבכור חסלו התורכים. תמונה גדולה שלו הייתה תלוייה על הקיר ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליה ולחשוב על הארץ. פתאום הבנתי מה מקור השאלות היוצאות דופן והשיחות על הפוליטיקה. הם דיברו ביניהם כורדית והזכירו אחת לכמה משפטים את המחתרת הכורדית ששומעים עליה בחדשות כל כך הרבה - הפ.ק.ק. הפ

בתור ישראלי, בתור מי ששירת בצבא בישראל זו הייתה חוויה יוצאת דופן. כמו להתארח אצל משפחה פלסטינאית שתומכת בארגוני הטרור. הם כמובן הכירו את הסכסוך ישראלי פלסטינאי אבל למזלי זה לא עשה עליהם רושם. הם קיבלו אותי יפה וארחו אותי ארוח נהדר. חשבתי איך היה מרגיש תייר הולנדי שהיה מתארח אצל משפחה פלסטינאית ושומע מהם דברים בגנות ישראל ורואה תמונה של האח הבכור שחוסל על ידי צה"ל במלחמה שהוא מבחינתו צודק בה לחלוטין. זו הייתה תחושה משונה. הלאומנות שלהם הייתה חזקה מאוד הם הראו לי בגאווה סרט שהקיף את התמונה שמעל האח בצבעים אדום לבן ירוק, צבעי הדגל הכורדי. הם החמיצו פנים כל פעם שהזכירו את תורכיה או את התורכים. גיליתי אליהם אמפטיה רבה שנבעה מהיחס היפה שקיבלתי מהם ומצד שני... לא ידעתי מה לחשוב, הייתי מבולבל. התקופה המתוחה שבדיוק יוצא לי לרכב בה באזור יחד עם המחשבה על הארץ וההשוואה הבלתי נמנעת עשו לי מערבולת בראש. מ

לא הצלחתי להבין יותר מידי, וקשה להגיד שאני עכשיו מומחה לבעייה הדמוגרפית של הכורדים בעיראק. בשביל להגיע לעובדות צריך לחפש במקום אחר, למרות שכניראה כמו בכל סכסוך, האמת, אם היא בכלל קיימת, נעלמה מן העין, אבל הטעימה הזאת הייתה ללא ספק חוויה יוצאת דופן. מ