זכרונותי מן התקופה האיובית
(מיומנו של מר אופניים לאבישווילי )


הרבה מים זרמו בעמק טורסו מאז הימים ההם, כשהפועל קטמון היתה עדיין בגדר חלום, ושוטטנו במרחבי הקווקז. ואולם החלטנו להעלות על הכתב כמה זכרונות מהביקור – למען הדורות הבאים.ג






:ניר
עוד בשלביו המוקדמים של מסע האופניים, בכל פעם שהייתי פותח, באמצע שיעור משפטים משעמם, או תרגול שגרתי במאקרו-כלכלה, את אתר המסע, היתה עולה בי המחשבה, שלא לומר החשש המוצק והכבד: אני עוד אמצא את עצמי שם. תקופת המבחנים התארכה אל מעבר לצפוי, והקידומות שיואב החל מתקשר מהן הפכו משונות יותר ויותר , וכך נפל הפור על מפגש פסגה מרובע בגאורגיה (איתן, יואב, שירה ואני) בין חופשת הסימסטר לבין החורף התורכי. במזל של רגע נמצא מקום באחת הטיסות, אולתרו תיקי מסע, ובלילה שלפני הטיסה הגיע המסרון המיוחל מיואב: "40 ק"מ מטביליסי; איזה כיף שאתם באים". ג

איתן: ד
הטיול לגיאורגיה התחיל להיתדרדר מעט אחרי שניר ושירה סיימו להיפרד מההורים של ניר בביתם שבמבשרת. בצעד בטוח וגב זקוף ירדנו במדרגות ונכנסנו לאוטו של רותי, בו כבר ישבה לירון. חמש דקות ושמונה נסיונות התנעה מאוחר יותר עלה ניר למעלה וחזר עם מפתחות האוטו הירוק, ובחלוף שמונה דקות ושבע נסיונות לסגור את תא המטען המעט קטן מדי כבר הידרדרנו במורד הקסטל ומשם עד לוד. ביציאה משדה התעופה המתין לנו רוכב אופניים בעל חזות שוודית-מלוכלכת וגאורגי ממוצע קומה וחזק שהחזיק שלט עליו היה כתוב בעברית איתן פרי. העדפנו את הגאורגי, זאזא, על פני השוודי שניכר היה שלא אכל ארוחה מבושלת זה זמן וכן לא הקפיד מאחורי האוזניים. זאזא לקח אותנו למלון שאותו בחר עבורנו השוודי מבעוד מועד (בדיעבד התברר שהוא בכלל מכיר את ניר מביה"ס והוא גם ירושלמי וכרגע נמצא בעיצומו של מסע בו הוא לוקח אופניים על רכבות ומעבורות לאורך דרך המשי). לא הספקנו לומר לזאזא תודה וכבר הוא הסתלק עם האינסולין, ואילו השוודי פירק 750 גרם עוגה של אמא לפני שאנחנו הספקנו לתת לו אפילו חיבוק אחד. ניר עוד ניסה כמה מילים חמות אבל השוודי (שזכה לכינוי יואב בשל דמיונו ליואב דרדיקמן שפעם עבד על המשפחה והחברים שלו שהוא נוסע באופניים בעולם ובעצם התחבא כל הזמן בירושלים ומפעם לפעם היה שולח תמונות מבוימות הביתה מפוטו צמצם ברחוב המלך גורג') הגיר לקרבו את רוב הזיתים הירוקים המשובחים שאמא קנתה אצל באשר (המעדנייה, לא מכונת ההרג) באותו בוקר, בביס אחד.כל הסימנים העידו כי הטיול אכן הולך להתדרדר. ג

ניר: ע
הטיסה והנחיתה חלפו ביעף, ומיד פגשנו את יואב, שלמרבה הפתעתי כבר ידע לתקשר לא רע עם המקומיים בעזרת תמהיל של רוסית, גרוזינית, עברית, ובעיקר תנועות ידיים. את היממה הראשונה בילינו בהתפעלות תיירותית מטביליסי הבירה, אולם למרות השקט המתעתע, היה ברור לי כי הרפתקאות רבות עוד צפויות לנו. יומיים לאחר מכן, מצאנו עצמנו על מונית בדרכנו אל ההרים הגבוהים. בערב לנו בבית נעים בכפר שנקרא חזבגי למרגלות הר מושלג וקרחון, והתכנון היה לקום בבוקר, להגיע אל הקרחון, ולישון בשטח או בתחנה מטאורולוגית קרובה. באופן כללי יותר, התכנון היה לחייך אל העולם, ולקוות שגם הוא יחייך אלינו. והוא אכן חייך חיוך רחב. ש

איתן: י
יומיים אחר כך, אחרי התאקלמות בטביליסי וביקור בבית הכנסת העצום שעומד קוממיות באמצע הרחוב הראשי של החלק העתיק בעיר, שני אולמות בשתי קומות, כתובות בכסף וזהב, ובחוץ אל מול הרחוב חנוכיית ענק בנויה אבן ופוסטר 4 על 3 כמו אלה שהיינו מדפיסים בקמבודיה ועליו תמונה של כותל המזרח, והכל קבל עם ועדה ובלי שומר ומגן ושוטר, בקושי שער וגם הוא פתוח לרווחה, רק תבואו, כאילו שאצלם בגלות גאורגיה איש מעולם לא קם עליהם להורגם. אותו ביקור בבית הכנסת כלל לרגל חג הסוכות ברכה על ארבעת המינים שביקש מאיתנו הגבאי לברך, ושנינו (השוודי ואני, שתמיד חשבנו שמינים זה עמים אחרים) ביצענו בתנועות מגושמות שקיווינו שדמו לתנועות שעשה ניר, לשביעות רצונו החלקית של הגבאי (נפרדנו כידידים), נסיעה ברכבת התחתית העמוקה בעולם (המדרגות הנעות כל כך ארוכות שלא רואים מתחילתן את סופן ולהפך) אל תחנת האוטובוס הצפונית של העיר, מיקוח קצר עם נהג ג'יפ של לאדה (ניבה, אמר יואב, דה בסט ג'יפ בעולם) ואנחנו מתחילים בנסיעה אל עבר הצפון הקר, הן כדי לקיים את הציווי מצפון תפתח הרעה והן כדי לבקר בדרך הצבאית המפורסמת, שחיברה בין רוסיה לטביליסי בימים שקדמו לאלו שבהם קראו הגיאורגים לכביש הראשי שיוצא מטביליסי על שמו של משחרר עיראק המפורסם, מר ג'ורג' בוש (כולל תמונה על שלט בכניסה לכביש). ר
היהלום שבכתר הדרך הצבאית הוא הר חאזבג, הנקודה הגבוהה לאורך הכביש וחלק מרכס הרי הקווקז הגבוה שנמתח לאורך גבולה הצפוני של גיאורגיה. ג'יפ הלאדה ובו הכנופייה שם פעמיו לעבר הכפר הקטן שלמרגלות ההר וקרוי על שמו, חזבגי, שם על פי השמועה מלינה אחת התושבות ישראלים בביתה בעבור שני גרוש (כולל ארוחות) ומשם אפשר להתחיל במאמצים ללכת לאיבוד בהרים. הדרך, שככתוב בספרים אכן היתה מאוד יפה, נסעה לאורכו של אגם גדול וכחול שנוצר על ידי סכר שבנה גיאורגי אמביציוזי כדי לאגור מים וליצר חשמל, בקצה האגם מנזר גדול בנוי אבן בן 500 שנה ובו קפלה עם ציורי קיר עדינים ומתקלפים ונזירה עתיקה שספונה על ספסל בתוך דוכן למכירת איקונות. הנזירה, לפי הסיפורים, לא יצאה את קיטונה זה מאות בשנים, ויש אומרים שהיא אף עתיקה יותר מהמנזר עצמו, שנבנה סביבה. כנופיית הלאדה ניצלה את יכולותיו הווקאליות של ניר לטובת שירת שיר קצר בלטינית להדגמת האקוסטיקה העדינה במקום והנה נס שתי שורות בתוך המיסה המאולתרת וכבר הנזירה מתעוררת לחיים וקמה וקופצת החוצה מהחדרון וגם מנופפת בידיים ומגרשת את הפולשים בזעקות והנה אנחנו עולים בזריזות בדרך העפר בין העצים בחזרה לג'יפ ובורחים לא לפני שהצטלבנו שלוש פעמים כמנהג המקום והמקומיים בראותם מקום קדוש (או צלב, או סתם שני מוטות מונחים בהצלבה, או בהצלבה יחסית, או מונחים) סוף סוף לא כל יום זוכים להיווכח בישועת השם כהרף עין שכזו. עצירה קצרה באנדרטת הידידות הרוסית-גרוזינית משנות השמונים המוקדמות פלוס התפעלות אותנטית מהעמק הענק שהמונומנט חולש עליו, והנה אנחנו בחזבגי, הג'יפ ממשיך עוד קצת עד לבית החווה של הגברת שקראנו עליה, המתגלה כגיאורגית עבת בשר, נמוכה ונמרצת ובעלת שם מעורר ההשראה- נאטסי. נאצי בעלת היוזמה והחביבה הסבה את ביתה הקטן בכפר שבלב העמק המוקף הרים גבוהים לאכסנייה, שמה 10 מיטות בחדר שהיה פעם הסלון ועוד 4 בחדר שבו היו פעם שומרים את כלי העבודה כשעוד היה צריך לעבוד בשדה בטרם הקמת אתר למטייל, ואירחה במהלך ארבעת החודשים האחרונים קרוב ל-300 ישראלים (ועוד כמה עשרות מטיילים זרים שנקלעו לשם שלא בטובתם). האירוח כולל ארוחת ערב חמה וכשבאנו לעזור בבישולים (חוץ מאיתנו הגיעו באותו יום אל גב' נאצי 5 חבר'ה בוגרי צפית מכפר מנחם ועוד שלושה הונגרים מהונגריה) גילינו שבעלת הבית מכירה את שמות כל הירקות בעברית (אבל לא באנגלית). היא שלחה אותנו אחר כבוד לחתוך את הסלט באומרה ש "יזראלי מן וורי גוד אין קיצ'ן, אולוויז מייק גוד סלט". ה

ניר: א
לא כל כך מוקדם בבוקר יצאנו אל הדרך. עלינו במעלה נחל יפיפה אל כנסיה התלויה מעל הכפר, איתן הרחק מלפנים, ואנחנו שרים שירים ועולים לאיטנו. הרהרתי לעצמי, אם לא היה קצר יותר לעלות מצדו השני של ההר, הפונה אל הכפר, אבל הנחל והנוף הנעימו את זמני, והכנסיה הלכה והתקרבה. ג

איתן: נ
למחרת בבוקר התחלנו לצעוד במעלה הגבעה שמעל הכפר. המטרה היתה מעט מעורפלת – ידענו שכנסיית השילוש הקדוש קרובה (בערך שעה הליכה), שהקרחון רחוק יותר (תשע שעות? יומיים?) ובאיזשהו שלב יש תחנת חיזוי מטרולוגית (איפשהו מאחורי הקרחון או מצדדיו, מתחתיו או מעליו הוא עומד) וגם היה לנו מעט אורז בכלי פלסטיק ישן שיואב סוחב ואוהל בלי כיסוי שמתאים לשניים ושק שינה אחד, וגם סנדוויצי'ים בריבה מארוחת הבוקר שנארזו אחר כבוד בתיק של ניר ככה שהיינו בסך הכל די מוכנים להרפתקה בהרי השלג של הקווקז הגבוה. לא? כן

שירה: א
השתרכתי לי לאיטי, אני והתיק הגדול, במעלה הדרך כשהכנסייה מציצה מידי פעם ומראה שהדרך עד אליה עוד ארוכה. הדרך מדהימה- השמיים הכחולים והעננים הלבנים, הירוק והצהוב מעורבבים, ושקט נעים כל כך- מידי פעם מתקרבים ושומעים את קול המים הזורמים ופעם בכמה רגעים צרצר משמיע קול. לפתע התגלה לי מסוק מתמרן בין המצוקים, מעט קינאתי במכובדים שיזכו להגיע מעלה בלי להזיע את כל הדרך עד לכנסייה, מיד זה עבר- שמחתי ללכת קצת בטבע הגרוזיני, להרוויח את הנוף. מ

איתן: צ
הצעדה במעלה הגבעה היתה נעימה. שמש סתיו חמימה, עשב יבש ונמוך שמוכן להתכסות במעטה כבד של שלג, ושבילי חמורים שעולים ויורדים בשלוחות ומרמזים שהלכו פה כבר לפנינו. די בתחילת העלייה עצרנו כדי להתקלף מהביגוד החם, ואחרי שהמשכנו ללכת נוצר פער מסוים ביני לבין שאר הצוות. אולי אלה הרגליים הארוכות, או ההרגשה שלא התאמצתי כבר המון זמן היא שדחפה אותי קדימה. היה כיף לטפס ליד הנחל. עננים לבנים, מרחוק החזבג האימתני, לא צריך יותר.השביל הקיף את השלוחה שעליה עמד המנזר, וכשהגעתי קרוב לאוכף התיישבתי על סלע גדול, להחזיר קצת את הדופק, לראות את הנוף, ולחכות לחבר'ה. איזו שלווה יש בין ההרים הגבוהים. שקט מוחלט מצד אחד, שמשתלב בנוכחות החזקה של הנוף – הרים ווואדיות, כאילו לומר – אין הרבה מה לומר. ההר שם. והוא לא צריך לעשות הרבה רעש בשביל שישימו אליו לב.האדם, לעומתו, צריך הרבה רעש, ואם אפשר אז גם צלצולים. בעודי יושב על הסלע ומחכה לחבר'ה, שקוע במחשבות אודות יפי הבריאה ונפלאותיה, ומודה על האפשרות הנדירה שנפלה בחלקי להיות חלק מהשקט הגדול הזה, התחיל להישמע מרחוק טרטורו העמום של מנוע כלשהו. הטרטור, (שלכתחילה דימיתי אותו לרעש כנפיה של הצרעה הגיאורגית הנוראית שכנראה הזדמנה לעברי וכולה שנאת ישראל ורוע ובטח מעוניינת להטיל ביצים בתוך עיניי אם לא סתם לעקוץ אותי שלא בטובתי ואולי שניהם) הלך והתחזק והפך למסוק צבאי גדול שטס הלוך וחזור בוואדי שזה עתה טיפסתי בו, מנמיך טוס ושוב מגביה, פונה אנה ואנה וחוזר חלילה, עד שלבסוף הקיף את השלוחה ונחת על האוכף, 500 מטר ממני. ואו

ניר: א
לא רחוק מן הכניסה לכנסיה רבץ מסוק של הצבא הסובייטי שנחת זמן קצר קודם לכן, וקבוצת ג'יפים שנראתה חשודה. איתן כבר היה בכנסיה, ואנחנו פיתחנו שיחה עם קבוצת המטיילים בג'יפים, שהיתה, איך לא, ישראלית. ג

שירה: נ
יואב וניר חיכו לי למעלה, דיי קרובים למסוק החונה- חשבתי שיואב ואיתן עוד אפילו לא יודעים שאני יורדת יותר לאט ממה שאני עולה. יואב וניר צחקו על כמה כיף יהיה לרדת מההר עם המסוק. לא עצרתי להתעסק במחשבה אם העניין בכלל מפחיד אותי או לא- אחרי שנתיים וחצי בחה"א היה לי ברור שהצטרפות למסוק צבאי היא בגדר דמיון פרוע. פ

יואב: ע
לפעמים יש מן חזויות, רגעים כאלה שאני מרגיש שאני הופך להיות נביא. אם הייתי הבמאי של הסרט של החיים של עצמי הייתי עושה מהרגעים האלה קטע קולנועי מוצלח. זה כמו להבין מה קרה, אבל הפוך, להבין מה הולך לקרות ולעזור לזה להגיע. אני זוכר שעל הדרך ראיתי פעם כמה שולחנות זרוקים על הכביש במרחקים שווים פחות או יותר, ובסוף השורה עומד נהג משאית משופם וצרח לתוך פלאפון. לא צריך להיות בלש מקצועי כדי להבין מה קרה כאן לפני חמש דקות. אבל יש רגעים שבהם אפשר לעשות את אותו תרגיל אבל קדימה, כאילו לבלוש אחרי העתיד, להביע בפניו את המשאלה שלנו, לפענח אותה. לראות משהו, לעשות אחד ועוד אחד, לדמיין את הרגע הבא ולהאמין או שבעצם לדעת מה הולך לקרות ולעזור לנבואה להפוך למציאות. ג
עלינו מהכפר חזבגי, שעתיים הליכה במעלה הערוץ שמצפון לכיוון המנזר שעל ראש ההר. בגלל השיפוע של ההר לא ראיתי את המסוק עד שלא עמדתי ממש על קו הרכס. מסוק צבאי מנומר ומאיים. אני לא יודע מה הייתה הדקה אבל היה ברור לי שאנחנו הולכים לעלות על המסוק הזה. נשענים על סלע, מרגיעים את הנשימה מהעלייה הקשה. "אף פעם לא טסתי במסוק" "איזה סוג של מסוק זה" "יש לנו בארץ כאלה" הדברים היו מן פנטזיה אבל הייתה איזו הרפתקנות באוויר למרות השגרתיות שבמצב. ע

איתן: מ
מעניין, חשבתי לעצמי. או שהמזל הטוב שלי זימן אותי לרגע קריטי במאבק העצמאות של האוסטים נגד הגיאורגים (ותמיד רציתי להיות בן ערובה) או שאולי דווקא זה המקום והזמן שבהם סוף סוף אפגוש את רומן אברמוביץ' וארקדי גאיידמק, בדרכם לעוד עסקת נשק/ חומרי חבלה/ גז טבעי/ צמר גפן מתוק מהסוג שכה חביבות עליהם. השקפתי מרחוק על המסוק בעודי ממשיך להתקדם, וכשהגעתי די סמוך לפסגה ולמנזר ראיתי שבקעו מהמסוק שלושה חיילים, ועוד כמה גוספודינים לבושים חליפות ומסודרים. נו, האוליגרכים האלה, מילמלתי לעצמי והתיישבתי על הספסל שבגינת המנזר הצופה לעמק ולכפר, מקפיד לשבת בצד שמאל כשלידי מקום רב, לישר את הבגדים ולמחות את הזיעה כדי שכשיגיעו לא יתביישו להתחיל לשוחח איתי על ענייני היום, להשוויץ בפני על הצלחתם העסקית, לדון קצת בכדורגל עולמי ולבסוף להזמין אותי ואת החברה לציד שלוים על סוסים בבית האחוזה שלהם. סטפן ארקדיץ'- הנה אני בא! במקום סטפאן יצא לכיווני נזיר צעיר ועבדקן, לבוש שחורים ונרגש. הוא קצת קרץ וקצת הצביע לעבר קיטונו, דלת נמוכה בבנין קטן עשוי אבן בצד השני של החצר, וגם קצת סימן לי בוא. היות ולא הבנתי את המחוות המשונות שלו, והעברית שלו היתה נהירה לי לפחות כמו שהגיאורגית שלי היתה נהירה לו, הוא נראה מאוכזב והסתפק בלסמן לי שאסור לשבת שם בשיכול רגלים כנהוג במשפחתנו דורות רבים, ונעלם משם. המשכתי להסתכל על הנוף תוך השתדלות עזה להראות פחות מושך לאנשי דת ויותר מושך לנובורישים סלאביים, ואלה אכן לא איחרו להגיע, שני גברים לקראת סוף השלושים שלהם, לבושים במיטב אופנת הספורט אלגנט, מותג על מותג ומשקפי שמש של פראדה. כצפוי הם התקרבו אלי, הסתכלו על הנוף והתנשפו לפחות כאילו סחבו את המסוק על גבם בעלייה. ניסיתי גם אני לקרוץ קצת (כמקובל כאן?) והצעתי להם מים, הם שיחקו את המשחק וסירבו, הסתכלתי הרחק לעבר הנוף ולמרבה השמחה שלח השם יתברך עיט גדול שחלף ממש סמוך אלינו. ידוע שאפשר לסמוך על רצונם של המקומיים בכל הארצות להראות לתייר האבוד את שכיות החמדה של ארצם, ושני הברונים הצעירים נפלו במלכודתו של המלך הרם והסבו את תשומת ליבי לעוף הגדול. השמתי את עצמי כאילו אינני מבחין בו עד שהתפתחה שיחה יותר רחבה על הכפר, על ההרים ועל הציפורים, ואז גם גיליתי שהשניים טסו לכאן במסוק, ששיך לצבא הגיאורגי בשליחות משרד ההגנה המקומי, כשעליו משלחת של אנשי משרד הפרסום הגדול בטביליסי. משרד ההגנה הטיל על הצוות להכין סרט תדמית שיפאר את שם הצבא. הם המריאו הבוקר מטביליסי, ומכאן יטוסו לעמק טרוסו, בו תיכננו גם אנחנו לטייל בימים הבאים. א

יואב: ק
כשנכנסתי למנזר ראיתי את איתן מדבר עם שני חברה מקומיים, אחד מהם דובר אנגלית מצויינת. הגעתי ברגע שהוא הצליח סוף סוף לעלות את השיחה על הגל המתאים והוא זרק לי בזריזות בין המשפטים שהחברה האלה הגיעו הנה עם המסוק. הם באמת היו חברה נחמדים והשיחה איתם הייתה מוצלחת ונעימה הנוף נהדר, האווירה טובה, מזג אוויר יוצא מן הכלל טוב לכדורגל, כל מה שצריך כדי לעזור לנבואות להתגשם. הם מחפשים מקומות יפים לצלם בהם סצינות הרואיות של טנקים גרוזינים כובשים את ההר ומכניעים את האוייבים. כנראה חסרים להם בארכיון סרטי מלחמה מקוריים, האמת שזה סימן טוב. הראש עובד במקביל בשני ערוצים. הערוץ של ה"שיחה", והערוץ של "איך לעזאזל גורמים להם להזמין אותנו איתם למסוק?" ע

איתן: א
דקות מספר מאוחר יותר והנה מגיע יואב, ואחריו שירה וניר, ואני מעדכן אותם בזריזות על האורחים החדשים. יואב מבין חיש את הסיטואציה, ומשתלב בשיחה. הבחור החייכן והסימפטי שמולנו- קאחי -סיפר שביקר כמה פעמים בארץ. השיחה הנעימה מסתיימת בלי ההזמנה המיוחלת לטיסה. חבל. טיכוס עצה זריז, יואב אומר שהוא יודע מה לומר, ובדיפלומטית שיא שזורה בניואנסים ורמיזות עדינות שואל "מייבי ווי גו וויד יו אולסו און הליקופטר? ווי אר טוריסט, דיס איז גוד אופרטיוניטי!" כ

שירה: ע
כשהתיישבנו ליד איתן, שהספיק לקשור קשר דווקא עם המכובדים שהגיעו במסוק, עדיין לא התחלתי לחשוב ברצינות על האפשרות. רק כשיואב, רגע לפני שנאמר שלום והחברים מתעופפים ואנחנו ממשיכים בטיול המפרך, שאל/ הציע שנצטרף, והבחור מהצד השני לא הגיב ב"מה פתאום" המצופה- התחלתי להרגיש את ההמראה.... א

יואב: ק
שנייה לפני שהם עזבו וכלו כל הקיצים מלהמתין שהם יציעו לנו להצטרף, ולא היה שום תרוץ להעלות שום נושא חדש לשיחה כדי להשאיר אותם כאן עוד דקה, החלטתי לחצות את כל כללי הנימוס, זה תמיד התפקיד שלי בסיטואציות כאלה, זה עובר בתורשה במשפחה, והתעניינתי עניין כללי ביותר אם במקרה יש אפשרות מסויימת שאולי יש מצב מסויים כל שהוא שבו אנחנו יכולים לבוא אתכם, "אף פעם לא יצא לאף אחד מאיתנו לטוס במסוק וזו יכולה להיות חוויה מאוד מיוחדת בשבילנו". לא ברור איך, אבל אחרי רגעי מתח, כמה טלפונים, ברור קצר עם הטייס חמור הסבר, הסבא החייכן שהיה האחראי על פרויקט ההפקה של סרט הפרסומת, עלינו על המסוק, הדלתות נסגרו, הרוטור התחיל לזוז, אחד ועוד אחד ועוד אחד - המשאלה התגשמה! ק

איתן: ע
אנחנו מתחילים ללכת אחרי קאחי לכיוון החבר. מסדרים את הבגדים, מנגבים זיעה ומסתירים את התיקים. אחרי דיון קצר בגרוזינית. אנשי הצוות חוזרים לעבר המסוק, ואנחנו איתם מחכים לאישור הטייס, מחליפים מבטים ותוהים מה הסיכוי שצוות בלק הוק של חיל האוויר בגיחת תצפית עם מחלקת הקריאייטיב של פלדחי/שלמור יעלה לטיסה בגליל התחתון ארבעה תיירים גרוזינים שפגשו במקרה על פסגת התבור.נהלי איסוף המרגלים של חיל האוויר הגיאורגי כנראה פחות מחמירים, שכן 10 דקות מאוחר יותר אנחנו יושבים אחר כבוד על הספסלים המאורכים של המסוק הסובייטי ומציצים החוצה בחשש מהחלונות העגולים. ב

שירה: ק
ואכן 10 דקות אחר כך, אנחנו יושבים על ספסלי המסוק, ליד החלונות- איתן זורק ש"מדינת ישראל לא תצליח לצאת מהברוך הזה אם המסוק ייפול עכשיו..."- ואצלי באמת מצטברים קצת חששות. רגע ההמראה מדהים, ההתנתקות מהקרקע- אנחנו לא מפסיקים לצחוק- אולי מהתדהמה ומהמתח. הטיסה נהדרת, התצפית מלמעלה מגובה נמוך, הנופים המופלאים, אנשי משרד הפרסומת הגרוזינים שמחייכים למראה הצחוק הבלתי נפסק שלנו... ד

איתן: ד
מסתבר שרוב החבר'ה כמונו מעולם לא טסו במסוק, ככה שכשהרוטור מתחיל להסתובב כולם מחייכים צוחקים וצועקים, ובעיקר מצלמים אחד את השני ואת הסביבה בטלפונים הסלולאריים שלהם. המסוק ממריא, אנכית, מהקרקע, וחיש מהר התגלה לעינינו הנוף הנפלא של העמק שטיילנו בו, הר חזבג הענק והשלוחות שיורדות ממנו. ההרגשה משונה- קצת כמו לשבת בתוך דוד בוילר ענק עם חלונות שרועד ומרעיש ואיכשהו טס באוויר. יואב, שחשבנו שלא יתרגש מטיסה במסוק שלא יורדים ממנה בהשתלשלות חבל מחופשים לנשים אפגניות עם סכין מוחבא בחלציים מבסוט גם כן. החוויה המרכזית ביותר באירוע הזה לדעתי היתה בעיקר ההיתכנות הנמוכה שלו. באנגלית ישנו הביטוי "רנדום" שמתאר סיטואציה כמעט לא הגיונית שמרכיביה השונים גם כן רחוקים מהיום יום. צריך חבר שנוסע באופניים מסין לטורקיה. צריך חבר שרוצה לבקר אותו אבל יכול רק אחרי סיום הבחינות. צריך שמשרד ההגנה הגרוזיני יספק מסוק לטובת סרט התדמית שלו. צריך שלבמאי יהיה חבר יהודי ואוהב ישראל שיצטרף לטיסה. צריך שהחב'רה לא יתעוררו מוקדם מדי בבוקר ויגיעו למנזר לקראת 10 ולא שעתיים קודם לכן כמו שתיכננו. צריך וצריך וצריך. בשורה התחתונה- 4 ירושלמים צוחקים בלי הפסקה, תלויים בין שמיים וארץ מעל רכס הרים בדרום רוסיה. חגיגה. ד

ניר: א
גם משק כנפיו של המסוק לא הצליח להתחרות בקולות השמחה שהפקנו, בעוד הוא ממריא, חולף על פני הואדי שבו עלינו כבדי תרמילים ונוחת במגרש כדורגל בכפר שבו לנו, להתפעלותם של הילדים המקומיים. הנחיתה בכפר, מסתבר, היתה לצורך הצטיידות, ובמהרה חזרה משלחת הקנייה מיעדה – ובאמתחתה כמויות אדירות של אוכל. המסוק המריא שנית, הפעם לעבר עמק טורסו, נהר יפיפה שתכננו לטייל בו בהמשך השבוע. ד

יואב: ט
נוף מקסים של הרי הקווקז מהחלון, בדיוק אותו נוף שראינו קודם רק שהפעם הבטן כואבת מרוב צחוק בלתי נשלט, צעקות שמחה, תחושת ניצחון מטורפת, קדימה הפועל קטמון! הנוף במצב הזה עוד יותר יפה. ס

ניר: צ
בגובה נמוך חלף המסוק על פני הדרך הצבאית של גרוזיה, ונכנס אל תוך העמק, כשהוא עוקב אחר מסלולו של הנחל המקסים. המסוק נחת בסמוך למעיין שבו נבעו מי סודה, ובמהרה נשלפו כמויות המזון האדירות שנקנו בעצירה הקודמת והוכרזה ארוחת צהרים. עדיין המומים מהטיסה, הוזמנו להצטרף לחגיגה, שכללה, כמיטב המסורת הגרוזינית, הרמות כוסית רבות ושיחה קולחת. ת

שירה: ח
עמק טורסו שבו אנחנו נוחתים יפיפה, אנחנו נוחתים ליד בריכה מדהימה של מי גופרית מבעבעים. הפיקניק נפרש וישר כוסיות וודקה מגיעות לידיים שלנו, כוסית ראשונה לטיול, אני עוד לא יודעת איך להתמודד איתה וההצעה לסתום את האף ולהוריד את כל הכוס מתקבלת- זה עבד הכוס נגמרה אבל גם עלתה מהר מאוד למעלה- מזל שהיה הרבה נקניק ולחם. ז

איתן: מ
חיש מהר נפרש פיקניק – נקניקים משבעה סוגים שונים, לחם שחור ולבן, חרדל צהוב וחריף עד כדי כך שחשבנו שממנו מפיקים את גז החרדל, ולשמחת הכלל שני בקבוקי וודקה ובקבוק ענק (יותר משני ליטר) של יין מקומי בצבע צהוב עז. הירושלמים תרמו לפיקניק את אחת מגאוות עירם, שאכן זכתה לכבוד הראוי לעבודת יד שכזו, והציגו בפני הגיאורגים את עבודתו של עבאדי החכם. עשרים דקות אחר כך וכולם יושבים (או שוכבים) על העשב, מחוייכים ושבעים, הנקניקים היו כלא היו וכך גם הוודקה והיין, והעוגיות האחרונות מחולקות לפי ההיררכיה לקאחי ולצוות. כמה נעים לשכב כך על העשב, הבטן מלאה, רוח קלילה מבדרת את השיער, שמש סתיו חמימה אופה אותנו בעדינות, המים במעיין מפכים והיין מסחרר כמו קליידוסקופ עדין. מ

יואב: ך
המסוק נחת, אולי, במקום היפה ביותר בגרוזיה. עמק רחב ידיים, מסביב הרים מצוקיים, עשב חצי יבש חצי ירוק מתכופף מחמת הרוח של הפרופלור, וערוץ נחל גדול זורם במרכזו. על אחת הגדות של הנחל, בדיוק ליד נקודת הנחיתה ישנו בור בעומק של כמה עשרות מטרים שממנו נבעים מים מוגזים עם גופרית בכמות כזאת שאפשר לשתות קצת בלי למות מייד (רק חצי יום אח"כ) ממש פלא יפהפה. אנחנו יושבים על שפת הבריכה מסביב עוברים רועי עיזים שנושאים עיניהם אל המסוק התלוש. פשוט חגיגה! אני מתענג על העבאדי, אחרי תשעה חודשים רחוק מהבית אין כמו עבאדי כדי להרגיש שוב בארץ - אווירה נהדרת, הכנסת אורחים נהדרת, בדיוק כמו שהייתה כל הדרך, רק שהפעם נוסף לחיוכים ולכמות האוכל שמוצעת לכל דורש, ברקע של כל התמונות יש מסוק סובייטי מנומר. ג
ז
ניר: ר
התחנה הבאה של המסוק היתה טביליסי, ומשום כך אנחנו החלטנו להיפרד, במטרה לעשות בכל זאת טיול רגלי בעמק, ולהגיע אל הכפר הקרוב, מרחק של כ 11 ק"מ. המסוק המריא, לא לפני שאיתן שידל את הטייסים להצטלם עם צעיפי הפועל קטמון, ואנחנו נותרנו למנוחת צהרים רגועה. צ

יואב: מ
איך חוזרים מפה לעזאזל? עשר דקות של טיסה זה בערך יומיים הליכה. אבל הראש מסובב מכל האלכוהול ואין דרך לחשוב רחוק מידי. אם קודם היה ניתן איך שהוא לנבא שנעלה על המסוק, אין לי שום מושג איך אנחנו יוצאים מכאן. טוב, יש לנו אוהלים, תמיד אפשר ללכת יומיים, אף אחד לא מת מזה. צ

איתן: צ
החבר'ה מוודאים שאין בעיה להשאיר אותנו כאן, מחליפים טלפונים ומבקשים שנתקשר כשנגיע לטביליסי, מטפסים למסוק, וברעש רוטור מסחרר ורוח שלא תיאמן עולים בסערה השמיימה. כעבור דקה שוב שקט לגמרי, והנה אנחנו, בלב הנחל שתיכננו להגיע אליו כעבור יומיים, יושבים על שפת הבריכה, שבעים וקצת מסוחררים ממה שקרה בשלוש השעות האחרונות. ההיית או חלמתי חלום? נותרה לנו צעידה נחמדה, שבהתחשב במצב הלאות שפשה בנו נראה היה שנספיק לעשות עד מחר בצהריים - עם שלוש שעות של הליכה היום, קומזיץ לפי מיטב המסורת ועוד כמה ק"מ מחר בבוקר. ג
שירה: ק
בשלב שבו אנשי המסוק ממריאים לדרכם אני כבר בקושי עומדת מרוב יין ואת צהלות השמחה בעת הפרידה אני שומעת מרחוק. ח

איתן: צ
למקום היו כנראה תוכניות אחרות עבורנו. אחרי 5 דקות של שקט, והנה שוב רעש מנועים- שיירת ג'יפים מגיעה ועוצרת בצידו השני של הנחל, וממנה יוצאים המטייל הישראלי וחבריו, נעמדים ומבצעים תצפית לכיוון נקודת הנביעה תוך שימת לב לצבעים המיוחדים שמעטרים את שולי הבריכה בגלל אחוז הברזל הגבוה שבמים. יואב ואני אצים רצים לכיוונם (היינו בטוחים שאלה הישראלים שטיפסו עם גי'פים לכנסייה שאיתם דיברו שירה וניר) וחדורי ביטחון אנחנו צועקים אליהם מהגדה שלנו בעברית "אהלן!" הם עונים שלום, ושואלים בצעקות איך הגענו לכאן. אנחנו צועקים שבמסוק (שימו לב אגב שהתנועה המתארת את המילה מסוק היא אותה תנועה המתארת גם, בין השאר, סיבוב מישהו על האצבע הקטנה) ובבישנות ישראלית טיפוסית (הרי כבר לא צריך לעשות כאילו, בקרב עמנו אנו יושבים) שואלים אם אפשר לתפוס איתם טרמפ עד הכביש. הם הולכים לשאול את המדריך (חוק זה חוק, אבל אם אל"מ ז' מהצבא המקומי הסכים אז סא"ל (מיל') בנצי לא יסכים?!) כעבור 7 דקות נוספות אנחנו מדדים בעירום חלקי דרך הנחל, משתדלים מאוד מאוד לא להחליק ולאבד לנצח את הפספורטים, ו-3 דקות אח"כ אנחנו מעניקים למצילנו החדשים את שאריות הקבנוס והביצים הקשות מהפיקניק שלנו, אותם הם מצרפים בשמחה לשולחנם. צ

יואב: פ
פתאום שמעתי דלת נטרקת מהצד השני של הוואדי. זו הייתה חבורה של ישראלים בטיול ג'יפים. סיפרנו להם את הסיפור שלנו על המסוק וזכינו לארוחה צהריים שנייה אבל הפעם עם הרבה יותר מוצרים מהארץ. דברים שאחרי שבדרך כלל הם בגדר חלום בכל מיני מדינות שמסתיימות בסטאן, ועכשיו הם כאן על השולחן, הושט ידך וגע בם. היו שם חברה מכל הסוגים, מהעיר ומהכפר, מבוגרים וצעירים. כולם התרגשו לפחות כמונו מהסיפור ההזוי על המסוק והזמינו אותנו להצטרף אליהם בדרכם החוצה אל הדרך הצבאית. משם אפשר לקחת טרנזיט לחזבגי, אבל יש להם בעייה. הם רוצים לעשות טיול רגלי באזור אבל כולם רוצים ללכת ואין להם אנשים שיוציאו את הג'יפים החוצה... צ

שירה: ח
לא שמתי לב כמה זמן עבר עד ששוב התקפלנו במהירות לעבר הג'יפים הישראליים שחנו מולנו. שוב נמנעה מאיתנו הליכה רגלית, מישהו היה חייב להחזיר את הג'יפ לנקודת סיום הטיול הרגלי של הקבוצה, כשצריך אז צריך- אם לא אנחנו אז מי?!?! צ

ניר: ו
גילינו כי היה מדובר בקבוצה נוספת של מטיילים, גם היא ישראלית, שעושה טיול ג'יפים במדינה. כל אחד מאתנו הוכנס לג'יפ אחר, כשהמטרה היתה להגיע לנקודת ההתחלה של מסלול רגלי שאותו תכננה הקבוצה לעשות. ת
בעוד אני מתפעל ממנהגיהם המקומיים של המארחים בג'יפ, אני שם לב לתופעה מוזרה. הג'יפ שמסיע את איתן עוצר, איתן יוצא מן המושב האחורי, מתיישב במושב הנהג, ומתחיל לנהוג בג'יפ. ת

איתן: ך
המדריך סיפר לג'יפאים שעכשיו נוסעים שני קילומטר, ומשם מתחיל מסלול רגלי אופציונלי לאורך הנחל. החבר'ה מתחלקים לג'יפים, והחבר'ה בג'יפ שלי מביעים מרמור על כך שאחד מהם יאלץ לוותר על המסלול הרגלי כדי להסיע את הג'יפ לתחילת הנחל. אני מחייך חיוך מבוייש ומציע להם את שירותי הנהיגה שלי. הם חוככים בדעתם ומחליטים לעשות לי מבחן נהיגה. אני מחילף מקומות עם הנהג, מסיע את הג'יפ לאורך 100 מטר בדרך העפר התחוחה היטב במישור וזוכה באמונם. 5 דקות אח"כ והכנופייה הירושלמית יושבת בג'יפ משלה, נוסעת על גדת נחל טרוסו ושרה בקול רם שירים שמשדר מכשיר האמ.פי3 של אל"מ בני שנוהג בג'יפ שמאחור לרדיו של הג'יפ שלהם. הטיול אכן הולך ומתדרדר. אחרי הצטרפות המטיילים הרגליים שיירת הג'יפאים משחררת את הירושלמים סמוך לכביש, לא לפני החלפת ברכות תודות, והארבעה מתכוננים להליכת ערב קצרה לאורך הכביש (8-9 ק"מ) עד הכפר. בעצירה הראשונה כדי ללבוש משהו חם צופרת להם מונית השירות שנוסעת לכפר, וחצי שעה אח"כ הם בר שותים תה חם של ערב במטבחה של נאצי לרגלי החזבג, ומתפלאים איך הצליחו לטייל טיול של 5 ימים בפחות מיום אחד, כמה מהחברים להם יספרו את השתלשלויות היום המשונה והלא רגיל הזה יאמינו לסיפור. ת

יואב: ת
וכך קרה, שאחרי שאת הדרך הנה עשינו במסוק, את הדרך החוצה עשינו בג'יפ משלנו, עם חלונות פתוחים ומוזיקה של שנות השמונים. אם קודם הייתה איזו התגשמות של איזו נבואה אז הפעם אפילו לא הספקנו להביע את המשאלה, הפעם זה היה אפילו ממש מעבר לכל דמיון. ך

שירה: ם
מבעד לחוויה הנהדרת, נוכחתי לראות עוד פעם איך כשמחייכים מקבלים חזרה חיוך וכשמאמינים בטוב הוא מגיע. ל

איתן: ט
ומה צופן להם העתיד אם ככה הטיול רק מתחיל? ח



אהבת פועלי הבניין

ניר: ו
החלטנו לבקר בעיירה גורי, שהיא עיירת הולדתו של יוזף סטלין, או, כפי שקראנו לו בימים הקרובים, יוסי. לאחר שמונית השירות חלפה על פני פסלו הגבוה של הברנש, ועברה ברחוב הקרוי על שמו, וליד הקרון שבו היה נוהג לנסוע, ירדנו בתחנה המרכזית, ואיתן הודיע שנראה לו שמיצינו את כל מה שיש לעשות בעיירה, ואפשר להמשיך. ואולם, כדי לוודא שאכן מוצו כל האפשרויות החלטנו לחפש מקום ללון. ט

שירה: ט
בזמן הירידה מהמרשותקה בתחנת האוטובוסים בגורי הייתה לי הרגשה חדשה, הרגשה שאני זוכרת רק מההגעה לערים הגדולות בהודו- מעין הלם- למה בכלל עזבנו את הירוק והשקט של ההרים, מה הקשר שלנו לרעש כאן, ללכלוך, לכלבים הצולעים, לילדים הקטנטנים שמתרוצצים יחפים ומקבצים נדבות. ק

ניר: צ
המלון היחיד בעיר נראה כאילו הוכן לביקורו של יוסי בעצמו, והמחיר תאם, ולכן נשלחנו, איתן ואני, לחפש כתובת נידחת שהיתה רשומה בספר המטיילים בתור בית משפחה שבו ניתן ללון תמורת מחיר זול יותר. רגע לפני שהחלטנו סופית כי המקום הומצא ע"י מחבר הספר, פגשנו קבוצת אנשים ליד המנזר המקומי, והחלטנו לנסות את כישורינו התקשורתיים ולבקש מהם סיוע במציאת הכתובת, ואולי אף במציאת מקום אחר ללון בו. המשימה היתה קשה משחשבנו. אוצר המילים המוגבל שרכשנו ברוסית ובגרוזינית, ואוצר המילים הלא קיים של חברינו לשיחה באנגלית, הובילו למבוי סתום. גייסנו את יכולתו התיאטרלית של איתן, שהדגים למקומיים תנועות של אוכל ומיטה, ואת השיחון החסר של ספר המטיילים, ולבסוף נראה היה שישנו סיכום: בשעה 18:00 נסגר המנזר, ומשום כך עלינו להגיע חזרה בשעה זו. לא היה ברור האם הם החליטו לנעול אותנו במנזר עד הבוקר, או שמצאנו משפחה מארחת, אבל החלטנו לחזור ולספר על ההצלחה המסחררת. פ

שירה: ר
ההרגשה הזו נשארה איתי עד לרגע שבו איתן וניר חזרו למלון שבו חשבנו לישון עם הבשורה שאנחנו עומדים בפתחה של הרפתקה חדשה. התחושה שלי כלפי גורי השתנתה מיד, אפילו השיכור שלא הסכים לוותר והתעקש במשך 20 דקות שנתארח אצלו בבית והפריח נשיקות מדיפות אלכוהול לכל עבר, אפילו הוא גרם לי להרגיש חמימות ביתית. ץ
הגענו לביתה של תמר, אישה חמה ונעימה, נוצרית אדוקה שעובדת במנזר ומדברת מעט מעט אנגלית. תוך רגע צלחת ענבים גדולה מונחת על השולחן ומיד אח"כ תמר מרימה את הטלפון, כמה מילים בגרוזינית והשפופרת מועברת אליי, ואני:
""HELLO?"
ומה גדולה הייתה ההפתעה כשמעבר השני: "נעים מאוד אני מרינה..." ק
התברר, בעזרתה של מרינה, גאורגית נוצריה, שהיתה כמה פעמים בישראל וידעה עברית מעולה, שהייתה מעט אי הבנה ותמר חשבה שנתקענו בלי כסף. אי ההבנה הסתדרה ותוך דקות כבר מצאתי את עצמי מסתובבת אחרי תמר במטבח ומנסה להראות בידיים ובמעט מעט מעט רוסית שאני יכולה רובוטה.ג

ניר: ע
חיש מהר התארגנה לה ארוחה מפוארת, מרינה תרגמה הכל, ואת הערב בילינו בהרמות כוסית אינספור ובשיחות על ירושלים וגאורגיה. ואולם, אם לרגע חשבתי שהפרשה תסתיים בארוחת ערב, טעות היתה בידי. אבי המשפחה סיפר שהוא עומל בימים אלה על בניית כנסיה בכפר סמוך, ויואב הציע במפגיע שנצטרף אל הפועלים. כך מצאנו את עצמנו בשעת זריחה, בבגדי עבודה, סוחבים דליי בטון, מסתתים לבנים אדומות, פורקים משאיות – בקיצור, כל מה שתיירים רגילים לעשות. ה

שירה: ב
הבוקר הגיע וברגע שכולם התייצבו באתר הבנייה רולנד העביר אותי לידיהם של הנזירות. הנזירות לא ידעו מה לעשות איתי וקשיי התקשורת היו חמורים- את כל מלאי השיחות שיכולתי לנהל ברוסית סיימנו תוך 5 דקות ואז נשארו רק הידיים. מיניתי אורז, חתכתי בצל, סחטתי חצילים, עזרתי בהכנת עוגיות וכמעט התנדבתי לנקות דגים. בצהריים נמאס לי מהיותי בת (לא ידעתי שמי שהוא לא בת לא קיבל ארוחת בוקר) ועברתי למעט עבודות בנים, מה שאיפשר קצת יותר תקשורת. העבודה החדשה הייתה קשה יותר ולכן הפעמון שבישר על הפסקת צהריים שימח אותי מאוד. ק

ניר: ו
לאחר ארוחת הצהרים, טיול קצר בגבעות שמסביב, ועוד קצת סחיבת בטון, הסתיים יום העבודה, ונסענו כולנו אל ארוחת הערב המפוארת שהכינה צילה, חברת ילדות של תמר. הארוחה היתה מדהימה. כמויות אדירות של מאכלים פרושים זה לצד זה, משקאות ומטעמים, ובין לבין, לפחות תריסר הרמות כוסית של יין ביתי שטשטשו אפילו את איתן, שמצא את עצמו בשלב מסוים מובס ע"י אחד המארחים שלא השאיר לו מקום לברוח. יומיים לאחר שאיתן הודיע שמיצינו את מה שאפשר לעשות בגורי, מצאנו את עצמנו עוזבים אותה, כשידינו כואבות מיום העבודה, ובטננו שבעת ארוחות חגיגיות. אין ספק שהעיירה הזו העניקה לנו את האירוח הטוב ביותר שאפשר לדמיין. ס



















יום הולדת ליואב

את ארוחת הערב האחרונה, שפתחה את חגיגות יום ההולדת של יואב, אכלנו במסעדה ביתית גאורגית בעיר תלאבי. קנינו עוגה ונרות, שאמנם ייעודם המקורי היה לטקסי פולחן אורתודוכסים, אבל אין ספק שיכלו לשמש גם לימי הולדת. נכנסנו למסעדה, וכרגיל, הזמנו את התפריט כולו, ובייחוד את המאכלים שאיננו יודעים מהם. כמיטב המסורת הגרוזינית, התחילו הרמות הכוסיות, כאשר הפעם, אנחנו מנהלים את הטקס. מנות נוספות הוגשו, צנצנת היין מולאה והתרוקנה, ומעל הכל ריחף מצב רוח מצויין. ג

חזרנו אל הגסט-האוס שבעים וחבוקים, שרים באב-אלואד ונהנים מן החיים. העוגה הודלקה, יואב כיבה את הנרות, והחגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. ב

בדרך חזרה לטביליסי ניסינו לסכם את הטיול ללא הצלחה. היה ריחוף הזוי במסוק של הצבא האדום, היתה נהיגת שטח עצמאית, היתה עבודה בבטון, היה טיול שורשים גיאורגי והשתתפות בסרט תעודה, היו משחקי כדורגל מליגה ד', הרפתקה הררית בחבל ארץ נידח, קרבות שנראים כמו סצנת האימה מהסרט בוראט, יום הולדת מאושר במסעדת גורמה גרוזינית – אבל בעיקר, היה זמן איכות שכמותו לא נראה במחוזותנו זמן רב – לדבר, להקשיב, לצחוק, וסתם, להיות ביחד. ה

בברכת 'ואז הטיול התחיל להתדרדר'צ
ניר, שירה, איתן ויואב.
ס

4 תגובות:

liron אמר/ה...

לעולם לא אסלח לעצמי שלא הייתי שם גם!

אתם גדולים, חברים מוצלחים מאוד

Dan Golan אמר/ה...

הרעיון של איתן לכתיבה משותפת הוא רעיון מבריק
הכתיבה של ניר שירה איתן ויואב קולחת
העריכה המוצלחת של ניר יוצרת ז'אנר ספרותי חדש של כתיבת סיפור במשותף
שיש מה ללמוד ממנו
החידושים בבלוג הזה מרקיעים שחקים
בכפל משמעות
מסיפור לסיפור

רות דרדיקמן אמר/ה...

בוששתם - אך הפגזתם. היה שווה לחכות. יש שכר לסבלנות המנומסת והמאופקת... רעיון ה"רשומון" אכן מוצלח ביותר - זה כל כך מעשיר את החוויה ונותן לה נפח נהדר, כפריזמה משוכללת. כל אחד מכם הוא אישיות מיוחדת ואחרת - אי אפשר לטעות בכך.
עוד מעט יחזור השבדי - וכולנו נחגוג אתו את שובו. אנא מצאו מועד מתאים לכולכם.
האמא.

הסבה לגז אמר/ה...

וואו, כתבה פשוט מדהימה ומעניינת. תודה, בהחלט לא פשוט אבל אני מסכימה עם הגישה שלכם אין על אופניים. חסכון באנרגיה חשובה, לא משנה אם דלק או גז ושמירה על הסביבה וגם בריאות. בהחלט כל הכבוד...