אחרי שנתיים ולפני שבעים שנה

לפני שנתיים אבא שלי קיבל טלפון שסיפר שנמצאו אזכורים לכך שמנחם דרדיקמן, אחיו, קבור איפה שהוא באסטנבול. הסיפור היה מוזר ומעט תלוש כיוון שכל השנים היה ידוע שמנחם מעולם לא הובא לקבורה. ההורים עשו את דרכם מפולין לארץ בשנת 1935 ובנם שהיה חולה נפטר בדרך. עם כל הצער והקושי, באונייה שמובילה בלב ים עשרות נוסעים (הם היו מאותם עולים בודדים שקיבלו סרטיפיקטים והורשו לעלות לארץ באוניות נוסעים ולא בעלייה בלתי לגאלית) לא ניתן להמתין כדי להביא את המתים לקבורה נורמלית. אחרי שהגיעו סבא וסבתא שלי לארץ בגלל הקשיים והכאב של האובדן נדחק הנושא ולא הוזכר כלל. כל מה שידוע היה שמנחם נפטר בדרך לארץ. אי
מינה, קרובת משפחה, התקשרה לאבא ואמרה ששמו של אחיו הבכור מופיע ברשימות של הקבורים בשטחי הקברות של בית הכנסת יוקסקלדירים באסטנבול. הכ

באותם ימים בדיוק הייתי בדרך לטיול במזרח, והטיסה מת"א לדלהי עברה במקרה דרך אסטנבול. ישבתי בעזרתו האדיבה והיעילה של דני גולן על האנטרנט וניסינו לאסוף עוד מידע אודות מנחם ואותם רשימות שבאופן מקרי ויוצא דופן נפלו לידינו. את מיקומם של בתי הקברות ששייכים לאותו בית כנסת, את הטלפון של הרב חליבה, הרב הראשי של הקהילה היהודית באסטנבול, מצאנו שהקהילה היהודית יושבת ברובע אולוס בסביבת רחוב ארנבוטקוי, ושאר דברים כדי לקצר את התהליכים ולנסות למצוא קבר לא ידוע בעיר של ארבעה עשר מליון איש בקונקשן של שמונה שעות. י

אר

נחתתי באסטנבול ולא ידעתי איך לגשת לחידה, הזדרזתי לצאת מהשדה, וראיתי בחור מהטיסה של מנסה לתפוס מונית. שאלתי אותו אם הוא רוצה שניקח את המונית יחד והוא שמח. בדרך למרכז סיפרתי לו את הסיפור. הו

שמו אברהם, רופא בגמלאות, הוא גדל באסטנבול ועלה לארץ לפני חמישים שנה בשנות העשרים של חייו. משפחתו עדיין גרה באולוס, והם חלק מהקהילה היהודית שעדיין חייה כאן. סיפרתי לו את הפרטים ושיש לי רק שמונה שעות והוא התנדב מייד לעזור. הוא לקח אותי לביתה של גיסתו, הגברת רוזת בינון שמדברת עברית, הכיר בייננו והשאיר אותי שם יחד איתה. התקשרנו לכל מי שהיה בידו לעזור לי להגיע למידע והתכבדתי בארוחת צהריים מפוארת בשכונה שבלב העיר הענקית. עי

כעבור שעה הצלחנו להשיג את הרב חליבה ודיברתי איתו, סיפרתי לו את העניין והפרטים ושאלתי לעצתו. הוא שלח אותי לגברת אחת שאחראית על הרשימות הללו ויכולה לעזור לי להגיע למידע. היא באמת מצאה שם את השם שראיתי יומיים קודם לכן על המחשב בבית ולידו את השנה 1935. היא אמרה שתחזור אלי ואני בינתיים המתנתי יחד עם האישה הנחמדה עד שתחזור מהברור, באיזה משטחי בתי הקברות של בית הכנסת נמצאת המצבה. אחרי שעה צלצל הטלפון והבשורות לא היו מזהירות. מסתבר שחלקת הקבר נמצאת באחד משלושה שטחי קבורה שיש בעיר, לא ברור באיזה מהם. תוכניות המתאר של העיר התרחבה מאוד בשבעים השנים האחרונות והביאה להזזה של שטחי קבורה אלה, שהיום הם מרכז העיר, והחלקות פונו והועברו למקום אחר ורחוק. כלומר מה שצריך עכשיו זה לעבור בשטחי הקבורה האלה ולחפש את הקבר החדש, וזאת בהנחה שמי שעשה את העבודה הקפיד לעשותה בצורה יסודית גם לקברים של אנשים שמשפחותיהם רחוקות ואינן פוקדות את הקבר. השעה הייתה כבר שעת צהריים והגברת החביבה בקשה שאתקשר מחר. עי

הבנתי שזה עניין של יותר משמונה שעות של ביקור בעיר וקפצתי בשארית הזמן אל בית הכנסת שנמצא ממש מתחת למגדל גלאטה בלב ליבה של העיר, מקום המשקיף על ארמון טופקפי, על המסגד האדיר של איה סופיה, מיצרי הבוספורוס, קרן הזהב ומה לא. עליתי למגדל לצפות על העיר. היה לי מוזר לחשוב על הקשר שיש לי למקום הזר והיפה הזה. המגדל ממוקם בראש גבעה שממנה יורדות מדרגות תלולות אל הנמל, המדרגות האלה הם הגישה לבית הכנסת יוקסקלדירים. ירדתי למטה והזדרזהתי להספיק עוד לאכול במעט הזמן שנותר לי עד הטיסה באחת ממסעדות הדגים המפורסמות. עי

באותו היום, כמה שעות אחר כך הגעתי לדלהי לעוד הרפתקאה שלא ידעתי מה יעלה בגורלה, וגורלה עלה יפה. עי

המקום שבו בחרתי לסיים את המסע הוא מגדל גלאטה. באותם מדרגות שיורדות מהמגדל אל הנמל שבהן ירדו סבא ישראל וסבתא טובה בדרכם חזרה אל הספינה שתיקח אותם לארץ. עי