לעשות את היאמן

אל המרכז של אנקרה הגעתי יחסית בקלות. למצוא מרכז של עיר גדולה שלא היית בה אף פעם זה לא קל, לא יודעים מה לחפש. אבל האמת שזה אפילו לא המרכז, לרובע הזה של אנקרה קוראים אולוס, זה המרכז הישן של העיר, אפילו לפני ימיו של אטאטורק שהכריז עליה כבירת המדינה, ממש מתחת למבצר הגדול שבראש הגבעה, מאז ההכרזה הזאת העיר התפתחה מאוד. עד שנות השלושים זו הייתה עוד עיר במרכז אנטוליה עם שלושים אלף איש והיום יש כאן עיר עצומה שמשתרעת מאופק לאופק עם כביש טבעת ענקי , ארבעה מליון תושבים ומרכז תוסס וחי כיאה לערי בירה של מדינות שיום אחד יהיו באיחוד הארופי. אולוס זה החלק שנשאר מהימים ההם, וזה הדרום תל אביב של אנקרה, יחד עם הפועלים הזרים, הרוכלים, האוטובוסים המטונפים, ומאות, אולי אלפי חנויות הפלאפונים העברתי שלושה ימים של מנוחה די הזוייה. פגשתי בחור אדיר שהאיר אור אחר על כל הביקור שלי פה, קוראים לו אָָדְהֶם, הוא ראה אותי מעט אבוד עם האופניים באחת הסמטאות באולוס ושאל אותי אם אני צריך עזרה. הוא דיבר אנגלית ממש טובה ותוך רגע הוא נסך עלי איזו שלווה נעימה ובלתי אמצעית שלא השאירה ספק שהוא לא עוד איזה נודניק אלא באמת בא עם כוונות טובות ושמח לעזור. ב

איך אפשר להעביר תמונה של בן אדם במילים. אם אתם מכירים במקרה את עומרי רווח, אז הוא נראה בדיוק כמוהו. בול! בחור חביב ביותר קטן וצנוע מאוד מאוד שקט ומנומס שלא היית מצפה לפגוש בגוב אריות כזה. שכשאמרתי לו שאני מחפש מלון, הוא אמר לי להשאיר את האפניים עם חברים שלו ושניקפוץ יחד עם האופנוע שלו לחפש לי מלון. עלינו על האופנוע ואחרי עשרים דקות של שוטטות בעיר מצאנו מלון קרוב מאוד למסעדה שבה הוא עובד כשליח, מסעדת ג'ים. התמקמתי במלון ואחרי סיבוב קצר במקום המפוקפק קפצתי למסעדה לשאול את אָָדְהֶם איפה יש מכבסה באזור שאוכל לכבס בה את הבגדים. בלי לחשוב פעמיים הוא נידב את אשתו לכבס לי את הבגדים והזמין אותי לשבת יחד איתו במסעדה. הצטרפתי אליו אבל בכלל לא הייתי רעב. ישבנו יחד כמה דקות עד שהיגעה הזמנה. איזה דוקטור באיזה בית חולים הזמין ארוחה. רוצה להצטרף? שאל אותי. כן, למה לא? השארתי את כל הדברים שלי בקופה ועלינו יחד על האופנוע. הגענו לבית החולים, מסרנו את החבילה, אני חיכיתי בינתים ליד האופנוע, וחזרנו למסעדה. ח

לא עברו עשר דקות והגיעה עוד הזמנה, וגם הפעם הצטרפתי. בדרך חזרה הציע אדהם שיעשה לי סיבוב בעיר, הוא הראה לי את השכונות, עברנו ליד הפרלמנט וחזרנו למסעדה. באותו ערב הספקנו לעשות ארבע הזמנות, כולם לבתי חולים. כל פעם הייתה איזו הפתעה חדשה, מקום חדש לראות בעיר, סיפורים מחייו של אדהם ואנקרה, בה חי כבר שלושים שנה, אנדרטאות, סמטאות, עיר שלמה. בלילה, כשסגרו את המסעדה הוא הקפיץ אותי למלון והזמין אותי לארוחת ערב מחר בביתו, לקח את הכביסה ונסע. ה

למחרת וגם ביום שאחריו הפכתי השותף הקבוע של אדהם ופחות או יותר שליח במסעדה, עזרתי לאדהם לארוז את ההזמננות היינו קופצים על האופנוע ובדרך חזרה היינו עוברים באיזה מקום מעניין, תלוי לאן היה המשלוח, תפסתי לי מקום קבוע בשולחן של השליחים. לא היה לי יותר מידי מה לעשות ובצהריים באתי אל המסעדה וביליתי שם את שאר שעות היום, שותים תה ועוד תה ועוד תה. באחד מבתי החולים ההזמנה הייתה לקומה השלוש עשרה והוא הציע שאבוא איתו לראות את הנוף של העיר מלמעלה. האחיות ציידו את שניינו במטפחות פנים ונכנסנו לראות את הנוף מחדר של איזו ילדה חולה שמאוד שמחה על ההגעה שלנו. ות

בערב נסענו אליו הביתה, הוא גר אחד עשר ק"מ מהעיר באיזה פרבר. ישבנו יחד עם הוריו, אשתו (שאפילו בבית לא הורידה את כיסוי הראש) ושלושת ילדיהם לארוחת ערב נעימה שנמשכה עד די מאוחר. בערב, כשחזרנו, לקח את אשתו ואת אחד הילדים לטיול לילה באנקרה. האתרים אומנם היו סגורים אבל נחמד היה לבקר בכל האתרים האלה בלילה ולראות עיר זרה ישנה. ות

ביום האחרון פה, זה כבר הרגיש כמו לבוא לעבודה. את כל הצהריים והערב ביליתי במסעדה כשכל פעם קופצים לאיזה משלוח אחר והדרך כבר מוכרת לגמרי, ואני כבר שולט ברחובות העיר... האמת, להיות שליח של מסעדה זו יופי של דרך להתרשם מעיר, בייחוד מעיר משעממת לתייר כמו אנקרה. האווירה במסעדה הייתה נינוחה וביום השלישי היכרתי את כל השליחים בשמם והאווירה הייתה ממש שמחה ונעימה, כל פעם בין ההזמנות, יושבים עם האופנוענים הקשוחים, המלצרים והעובדים הצעירים ששואלים בלי הרף שאלות על ישראל ומעבירים את הזמן על עוד ועוד כוסות תה ובסיפורים על תורכיה, על החיים ועל משלוחים מתורגמים ע"י אדם. י

זו הייתה באמת קפיצה נעימה למקום שלא חשבתי שיפול עלי, כלומר לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין שככה אפגוש את אנקרה. אבל הכי מהכל מצא חן בעיני אדהם. כזאת נשמה. לפעמים נדמה שיש אנשים שיודעים לעשות ניסים בצניעות שלהם, שיודעים באיזה מטה קסם לפשט את החיים ולגרום לכל האוויר סביבם להראות ולהרגיש יותר קליל, בלי יותר מידי תחכום ועם מעט מאוד שוויץ הוא באמת הנעים לי את הביקור פה. ה

יש אנשים שיודעים לעשות את הבלתי יאמן. אדהם הוא מסוג האנשים שיודעים לעשות את היאמן, וזה הרבה יותר מרשים בעיני