סיפורים מהכלא הסעודי

הגעתי לעיירה שנקראת קרליובה. זאת באמת עוד עיירה ולא יותר אבל היא הגיעה בדיוק בזמן מבחינת השעה ביום ורוח הפנים שהתחילה כמה ק"מ לפניה. נדחפתי למסעדה אלגנטית ברחוב הראשי והזמנתי אוכל דרך זה שאני מצביע על הצלחות של הסועדים האחרים ומתנצל בפני כל סועד על ההידחפות הבלתי נמנעת לפרטיות שלהם, כולם בד"כ מקבלים את זה בהבנה. הזמנתי בסוף מן תבשיל עוף ברוטב אדום, מנה של אורז עם שווארמה וקולה. כמובן שכמו כל מנה פה הגיע בלי שהזמנתי גם לחם, האקמק הידוע, סלט ותה, ככה זה פה. האמת, המנות קטנות והלחם עושה את ההבדל והוא גם תמיד טרי. המנות הגיעו וכרגיל לא אכזבו

קמתי ללכת וביקשתי מבעל הבית את החשבון. בלי לחשוב שנייה, הוא הוציא עט ורשם מפית את המספר חמש עשרה. חמש עשרה לירות זה יוצא פחות או יותר שישים שקל. האמת זה לא סכום משוגע, תורכיה זה מקום יקר, אבל בכל זאת זה יותר מידי. "שמע חבר, אין מצב שמה שאכלתי פה עולה חמש עשרה לירות, תעשה לי טובה" אמרתי לו. הייתה לו התנהלות מאוד לא נעימה, והיה ברור שהוא מאוד מאוד לא מרוצה מהתגובה שלי. הוא הבין מה אמרתי לו ויצא החוצה לחפש מישהו שמדבר אנגלית וחזר דקה אח"כ עם משהו שדיבר רוסית. הסברתי לו שהמחיר שהוא מבקש לא הגיוני וכמובן שבן רגע הפך הבחור להיות הסנגור של בעל הבית והצדיק לחלוטין את כל הפרוט המדוייק של המחירים של מה שהזמנתי. ניגשנו למזנון שממנו לוקחים את האוכל והצבעתי על המנות שלקחתי. ה"שופט" הסתכל בעניין על ההסבר שלי וקבע שחמש עשרה זה המחיר ואמר שזה גם מה שהוא היה משלם. בשלב זה כבר היה במסעדה שקט מוחלט וכולם בהו בתייר שמגיע לפה ועושה סצינות

לפתע שמעתי את הטבח הראשי ממלמל משהו בערבית. סיטואציה מוכרת מהעבר. פניתי אליו והסברתי לו שהמחיר שהוא אומר לא הגיוני. הוא היה הרבה פחות נחרץ מהשופט הקודם אבל זה לא עניין את בעל הבית. בפרצוף זועם הוא שאל אותי כמה אני מוכן לשלם על מה שאכלתי ואמרתי לו שמחיר סביר לדעתי הוא עשר לירות. זה המחיר ששילמתי עד עכשיו במקומות אחרים ויוצא לי לאכול פה לפחות פעם ביום במסעדה. האוכל מצויין ואני לא מוותר על אף הזדמנות. הוא קטע את השיחה של הטבח ושלי ואמר שהוא לא רוצה לשמוע ממני שום מילה שאלשם לו את העשר לירות ושאללה כבר יסגור איתי את החשבון. נתתי לו את הכסף ויצאתי בתחושה מגעילה, הרגשתי אדיוט, יאללה, בשביל הכסף הזה אני עכשיו אני מבאס לעצמי את מצב הרוח? והאמת שעשרה לירות זה אפילו מעט מידי, הייתי יכול לשלם יותר, אבל הוא עצבן אותי והתנהג בגסות. לפחות הייתי שבע. הלכתי משם בהרגשה רעה שלא עזבה אותי. לא באמת ידעתי אם אני צודק. כשהלכתי משם כל האנשים בהו בי והאווירה הייתה לא נעימה. הכלל אומר שאם הם לא רודפים אחריך אז כניראה שהם לא מפסידים, אבל הסיטואציה ביישה אותי, באמת לא ידעתי אם אני נוקב במחיר הנכון.לא הייתה לי שום דרך לדעת

חבורת ילדים כיוונו אותי לאנטרנט קפה קרוב. ישבתי שם כמה זמן וחיכיתי שהרוח תשנה כיוון או שלפחות תרגע. היא לא נרגעה והחלטתי להישאר לישון כאן ומחר לצאת לדרך בתקווה שהרוח תירגע בלילה, הדרך מכאן עד בינגול רובה ירידה ואין לי כוח להילחם ברוח ולפדל גם בירידה. מסתבר שבקומה השנייה של האנטרנט יש מלון. המחיר עבור מיטה הוא עשר לירות. או, זה מחיר הגיוני חשבתי, התחושה הרעה מהמסעדה אומנם כבר לא ישבה עלי אבל עדיין רחפה באוויר

עליתי לחדר, נשכבתי וקראתי. זה חדר משותף עם עוד אנשים, בחדר היו עוד שלוש מיטות והחדרן החרוץ החליף במרץ את הסדינים לכל המיטות, הוא עזב, יצא וסגר אחריו את הדלת. סבא תורכי נכנס לחדר ובלי לכבות את האור פשט את בגדיו נכנס למיטה ותוך דקה התחיל לנחור. אחרי רבע שעה נפתחה הדלת ולהפתעתי הרבה הופיע הטבח מהמסעדה. איזה קטע, הוא השותף שלנו לחדר. הוא מייד זיהה אותי. התחלנו לקשקש ובכדי לא להפריע לבחור השלישי, למרות שהיה נדמה שגם אם היינו עובדים ליידו עם שופל הוא לא היה מתעורר, ירדנו למטה לשתות כוס תה

לא התאפקתי ואחרי כמה דקות שאלתי אותו מה היה הסיפור עם הכסף היום במסעדה ואם באמת הוא ניסה לרמות או שאני סתם פרנואיד. "רוצה לדעת את האמת?" שאל. "וואלה, רק את האמת" "שניכם הייתם לא בסדר. המחיר האמיתי של הארוחה היה שתים עשרה לירות. אבל אם תשאל אותי, הוא הרמאי הגדול..." הוא אמר שהוא ניסה לחייב אותי על דברים שלא אכלתי ואבחנתי נכון שהמחיר היה לא הגיוני אבל המחיר האמיתי של הארוחה היה שתיים עשרה לירות והבחור כ"כ נלחץ מהעובדה שעליתי עליו, וכולם מסביב במסעדה ידעו שהוא תוקע לי מחירים, אז מהרגע שאני אמרתי עשר, היה לו את ההזדמנות להוציא אותי הקמצן והוא קפץ על ההזדמנות וקנה את כבודו בשני לירות תורכיות

את שמו כבר שכחתי. הוא היה בחור נחמד מאוד, תורכי שעבד כטבח במסעדה בריאל שבערב הסעודית. הוא סיפר לי בהתלהבות את ההרפתקאות שלו שם, הוא חזר לפני שבוע לתורכיה. המסעדה שבה עבד הגישה אוכל ברמאד'אן והמשטרה תפסה אותם והכניסה אותו לכלא. הוא היה חודש בכלא וסיפר סיפורים פחות נוראים ממה שיכולתי לדמיין. בכל מקרה שיחררו אותו אבל הוא סולק חזרה לתורכיה. הוא ממש התעקש לדעת אם אני יכול לסדר לו לבוא לעבוד כטבח בארץ. האמת, עם אוכל כמו שלו שווה להתאמץ לעזור לו לבוא לארץ

בבוקר הרוח נשבה כמו מטורפת אבל בדיוק לכיוון ההפוך. תענוג. האופניים, כמו מפרש של סירה, טסו לאורך הכביש ואחרי שלוש שעות כבר הייתי בבינגול, העיר הגדולה הבאה שבה אני נמצא עכשיו