עליות

זה חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק בלתי נפרד מטויל אופניים. בלי עליות אין ירידות. בצבא המש"קיות חינוך נתנו לנו מן תג כזה שכתוב עליו שאם קשה זה סימן שאנחנו בעלייה. האמת, אני ממש לא מסכים עם המשפט הזה, ולא רק בקשר לאופניים, לפעמים גם קשה בירידות ולפעמים זה שקשה ממש לא אומר שעולים. אבל מה שבטוח שבעליות תמיד קשה. א

אפשר לחלק את זה לשניים, האורך והשיפוע. והאבסורד הוא שאין שום דרך לקבוע מה מהם עדיף. מצד אחד כשעולים בשיפוע תלול העלייה נגמרת קודם, מצד שני בעליות ארוכות לפעמים בכלל לא מרגישים שעולים. אפשר להתקדם במקביל לנחל, וזה יכול להמשך גם כמה ימים, עד שאתה מגיע למעלה. ויש את העליות הקצרות והתלולות. קצרות ככל שיהיו, הן יכולות להיות סיוט לא קטן. הקצב הממוצע בעליות האלה יכול להגיע לפעמים לארבע קמ"ש ופחות. אתה רוכב על ההילוך הקל ביותר ונדמה לך שאיזה ילד תופס לך את האופניים מאחור. אגב, קרה לי כבר שילדים דחפו אותי עלייה שלמה. חבורה של ילדים נמרצים שהתרגשו כ"כ מהמשימה, ופשוט העלו אותי כמה ק"מ עד ראש העלייה מתוך התלהבות. הן

ויש את הנורא מכל, עליות תלולות וארוכות. וכזאת הייתה העלייה האחרונה בתורכיה. חמישה עשר ק"מ אחרי מעבר הגבול, בסמוך לעיירה פוסוף. הכביש יורד למטה, לחצות איזה וואדי ואז מטפס במעלה הרכס עד שיוצאת הנשמה. ידעתי על העליה הזאת עוד קודם, במפה מסומן מן כתם חום אפור פצפון שחותך את הכביש. מן חיתוך אדיש שאם מסכלים ברפרוף בכלל לא שמים אליו לב, אבל אם מסתכלים מקרוב רואים שיש בצהוב בהיר מאוד גם סימון של מעבר הרים ולידו את המספר אלפיים חמש מאות ארבעים. ל

יש לי מד גובה, וזה אומר שאני יודע מתי העליה תסתיים שזה לפעמים לטובתך ולפעמים ממש לא. השלב הראשון של העלייה הוא הניסיון להתחקות אחריה כבר מרחוק, להבין איפה היא מתחילה, ולקוות שהכביש לא ירד יותר מידי לפני שיתחיל כבר לעלות. ואז זה מרגיש כאילו הכביש משחק איתך תופסת. ברור לגמרי לפי ההיגיון ולפי המפה שצריך עוד לחצות את הערוץ הגדול מדרום, אי אפשר להגיע לראש הרכס בלי לחצות אותו. אבל איפה? אולי אפשר להמשיך הרבה מאוד בצד הזה של הערוץ, ולהישאר בגובה אלף שש מאות מטר ואז זה אומר שתוך תשע מאות מטר זה נגמר, כל סיבוב אתה מתפלל שהכביש ימשיך ויתמיד בקו הגובה ולא יחליט פתאום לרדת לערוץ. כ

אבל אז זה קורה, פתאום מזהים מרחוק את הגשר שחוצה את הנחל הרחק הרחק למטה. תמיד יש תקווה שאולי זו צומת, אולי זה לא הכביש שלך. אני עושה כאילו לא ראיתי אותו וממשיך באדישות לחפש את המשך הכביש על הגדה שלי. אבל תמיד אחרי כמה עיקולים, שחלקם ברוב חוצפה עוד מעיזים לעלות מעט, מגיעה הפנייה. ותמיד יש שם גם צומת של כביש שממשיך יפה יפה בקו גובה אבל לא הולך לאן שצריך. ויש את ההתלבטות אולי אפשר בכל זאת להמשיך איתו. אבל השלט אכזרי, ובאותיות ברורות וגדולות, וגם באנגלית למקרה שאתה לא יודע תורכית: ארדהאן, שמאלה. זה מרגיש כאילו מישהו מתגרה בך. ואז מתחילה הירידה המרה אל הערוץ. נו באמת! כבר הייתי בגובה, מה צריך עכשיו לרדת עוד שלוש מאות מטר ולעלות אותם שוב. עד שיש ירידה סוף סוף, אפילו אי אפשר להנות ממנה כמו בן אדם. טוב, אני מנסה להתנחם, אולי זה לא יהיה הרבה. אני פונה שמאלה בחוסר חשק, מתגלגל למטה בטיל, והגובה נעלם כמו כסף ביום סידורים, ככה זה מרגיש. שנייה אחת מורידים את העיניים מהספידומטר והופ, נאבדו להם מאה מטר, ועוד מאה ועוד מאה. חלאס! ה\

ואז הירידה נגמרת. התנופה נאבדת אחרי פחות משלוש מאות מטר. לא יאמן, חמישים ושישה קמ"ש הלכו לפח אחרי שלוש מאות מטר של עליה ושוב אני על ההילוך הכי קל, נאבק לשמור על קצב של מעט יותר מארבע קמ"ש. מ

תחילה עולים, אח"כ העלייה ממשיכה. כמה נורא זה כבר יכול להיות, אני מנסה להתנחם. יש אנרגיה באוויר והנה עליתי מאה מטר, סה"כ עוד אחת עשרה כאלה וגמרנו. עוד סיבוב ועוד עיקול ועוד גשרון קטן מעל ערוץ נחל. אבל אין שום מנוס, העלייה נמשכת ולא מרפה. מכוניות עוברות על פניי. הנהגים מתחלקים לשלוש קבוצות. יש את אלה שמסתכלים בך בפרצוף המום ושואלים אותך עם הידיים מה אתה עושה פה. לחברה האלה פיתחתי תשובה קבועה, אני פשוט עושה להם מן סימן כזה של "לא יודע" ומסמן שאני אדיוט עם האצבע, וזאת הרי גם קצת האמת. זה תמיד נורא מצחיק אותם אבל לא אותי. הקבוצה השנייה זאת קבוצת המעודדים. הם צופרים בהתלהבות, גם נהגי משאיות עצומות שמשום מה חושבים שזה מעודד אותי לשמוע צופר של אונייה מטר מהראש שלי, ומסמנים בידיים שלום, וקדימה הפועל קטמון. ויש את הסוג השלישי, אלה שעוצרים ומציעים לך לזרוק את האופניים אצלם בבאגז' והם יזרקו אותך למעלה. הם יכולים להיות מאוד נחרצים לפעמים ולא פשוט לסרב להם, ולא רק בגלל ההחלטיות שלהם. דבר אחד משותף לכל הנהגים, כולם תמיד מסתכלים במראה אחרי שהם עוברים אותי. כבר קרה כמה פעמים שנהגים כמעט נפלו לתהום בגלל שהמשיכו להסתכל במראה יותר מידי זמן. זה באמת די מוזר לראות רוכב אופניים נאבק על חייו כשהשלטים מסביב מורים לנהגים לא לנסוע מעל שישים קמ"ש בסיבובים. ה

ואז בשלב מסויים, אחרי דרך ארוכה מתחיל שלב הקונספירציה. אתה מתחיל לבנות כל מיני תאוריות כדי לנבא את המיקום המדוייק של סוף העלייה. לדוגמא, אנטנה של פלאפון. הרי אף דביל לא ימקם אנטנה של פלאפון לא בראש העלייה מה עם האנשים בצד השני של ההר, גם הם רוצים לדבר, לא? אז אתה מחליט שאתה נותן את הכל עד האנטנה ושם עוצר. אבל לפי כל החשבונות וההערכות זה לא אמור להיות יותר גבוה מאלפיים מאתיים מטר, מה עם עוד שלוש מאות מטר? ואז מתחיל השלב של השכנוע העצמי: זו בטח טעות במפה, בספידומטר, אולי זה כביש חדש שעובר דרך נתיב אחר. חושבים על כל גורם אפשרי לטעות עד שמגיעים לאנטנה, ומאחרוי הסיבוב מתגלים עוד שישה פיתולים תלולים. אוף! ה

ממשיכים עוד למעלה. הכביש חייב להגיע לראש הרכס איפה שהוא. העיניים תרות אחרי איזה שהוא אוכף, לא רחוק אבל אין שום דבר הכל רק הרים והרים גבוה מעלי, ואז יש את שלב המנהרה. אה, כמובן, התורכים רצו לחסוך את העלייה לראש הרכס ופשוט סללו מנהרה שחותכת מצד אחד לצד שני, מחפשים פתח בהרים, משהו, אולי איזה שלט אזהרה לקראת משהו. ואז יש את שלב השבירה, כשרואים מכונית קטנה למעלה למעלה יורדת לכיוונך, משאית סגולה, משהו חריג. טוב, תמיד יש כל מיני פיצולים ושבילי עפר שעולים עוד יותר גבוה מהכביש. מתעלמים מהעובדה הזאת, דוחפים את המבט חזרה אל הגלגל הקדמי והכיפוף של הסבל - התמונה הנפוצה ביותר בראש שלי בעשרה חודשים האחורנים - וממשיכים לפדל. האמת נזרקת לך בפרצוף אחרי שהמשאית הזאת עוברת לידך בשעטה והנהג מנופף לך בהתלהבות. לא חשוב מאיזה סוג הוא, למרות שבכיוון הזה הסוג השלישי לא רלוונטי, אני תמיד קצת ישנא את הנהג הזה. ו

השלב האחרון של הקונספירציה, מגיע כשהכביש פוגש את קו המתח. טוב, די , אם הקו מתח עובר פה זה סימן שפה זה הסוף, אף אדיוט לא יבזבז כסף ויעביר את קו המתח הראשי אפילו סנטימטר מעל נקודת החצייה הנמוכה ביותר של הרכס. וזה תמיד עובד. אבל מה, קווי מתח עוברים בקו ישר. באים טרקטורים, מפזרים את העמודים בשטח, למחרת בא מסוק, ומחבר את כל העמודים בקו ישר ותלול שהשיפועים שלו יכולים להיות מבהילים, אז אומנם כבר אפשר לראות שני עמודים קדימה מכאן את הסוף אבל עד לשם צריך יש עוד לפחות ארבעה ק"מ פתלתלים. ו

ואז זה מגיע, רוח הפנים של ראשי הרכסים מתחילה לנשוב. משום מה היא תמיד תמיד בפנים, זאת חידה שנשגבת מבינתי, למה הרוח הזאת תמיד תמיד בפנים. אבל ממילא מתקדמים כ"כ לאט שאין לה יותר מידי משמעות. מתחילה מן צינה שיש תמיד במקומות האלה. המספרים בספידומטר כמובן לא טועים, ומגיעים כמו תמיד בדיוק למספר הנכון. אבל מרגישים שזה כבר הסוף, יש מן אווירה באוויר שזה עומד להסתיים. ההרים שראית מלמטה נראים עכשיו כמו גבעות שעוד רגע ואתה בראשם, שזו תמיד אשליה, אבל כיף לחוש אותה ולחשוב שהאופניים ואתה העליתם אחד את השני מלמטה עד הנה. בסוף תמיד יש קטע נעים של מישור, כאילו לרכך את הנחיתה ולתת לך להעביר את ההילכים בכיף. עוד כמה מאות מטרים והנה אני למעלה. הנוף של הרכס מהצד השני נפתח תמיד במן הדר עוצמתי. עוד מבט אחד אחורה, תמונה אחרונה של הצד הזה של ההר וגמרנו. משהו משתחרר בך, יש איזו תחושת ניצחון קטנה ונעימה תחושה של הצלחה. מכונויות מסביב ממשיכות לטוס ועושה רושם שהנהגים כמעט אדישים לעובדה שברגע זה הסתיימה העלייה. אבל באופניים זה אף פעם לא ככה, זה תמיד רגע מיוחד. א

מיד אח"כ מתחילה החגיגה של הירידה, הדובדבן הקצר והמתוק, אה

עד העלייה הבאה... עד