13/10/07

לא פשוט לצאת שוב לדרך אחרי הפסקה כזאת. לא קל להתניע מחדש טיול מהסוג הזה, צריך להתרגל מחדש לכיסא, לאופניים הכבדות, לשגרת הרכיבה, לשקט. העיר טביליסי יושבת בתוך עמק ארוך וצר והמדרונות לכיוון צפון תלולים ולא מקלים על העניין. בהרים מזג האוויר כבר מעט קריר ובעצירות אני מתכרבל בתוך החולצה החמה שלי. ע

הסתיו בשיאו, השלכת יפה מאוד מאוד. יצא לי כבר לראות שלכת אחת לפני שש שנים בבולגריה, זכרתי שהיא יפה, אבל לא זכרתי עד כמה. ההרים צבועים בכל הצבעים בעולם. פשוט יפיפה. אי אפשר להתקדם, כל רגע אני עוצר לצלם את ההרים והעצים מעוד זווית, עוד צבע, פלח אחר של אותו הר שנראה כאילו הוא מכוכב אחר. יש שם כל צבע שרק עולה על דעתכם. כל עץ מורכב מאין ספור גוונים ואת מדרונות ההרים מכסים מליוני עצים, כמו ציור סוראליסטי, מן אלתור צבעים הרמוני ומיוחד שאין לו סוף. זה מרגיש כמו איזה שיר פסיכודאלי של הפינק פלוייד, כמו לרכב בתוך תמונה - טיול אופניים בארץ הפלאות. אם הייתי מספיק מוכשר הייתי כותב על זה שיר, אפילו חשבתי על שם, הייתי קורא לו שיר אהבה פומבי. ואני יודע גם למי הייתי מקדיש אותו. פשוט מהמם! ח

כעשרה ק"מ לפני העיירה מנגליסי, העיירה שבה תכננתי לישון, באחת הירידות, שני חברה בני עשרים בערך נופפו לי. זה קורה הרבה, ואין כח תמיד לעצור, בטח לא כשסוף סוף אני בשוונג, אני ממלמל אליהם חזרה איזה משהו, מסמן להם שלום עם היד מסתתר מאחורי הרעיון שלא הבנתי מה הם רוצים ממני וממשיך. כמה דקות אח"כ אני עוצר לצלם עוד כמה תמונות. הכביש עובר ליד מדרון תלול שצבוע אף הוא בצבעים אבל הפעם מאבן חול צבעונית ולא משלכת. מ

פתאום ראיתי את שני החברה מתקרבים אלי ומסמנים לי בידיהם. הם אומנם חייכו אבל משהו היה נראה חשוד בהתנהלות שלהם. הכנסתי את המצלמה לתוך התיק והתקדמתי לכיוונם. הם נעמדו לפני וחסמו לי את ההדרך. אני לא יודע להסביר למה אבל מהרגע הראשון הרחתי משהו מסריח, משהו היה לא נעים בהתנהלות שלהם. הם מסכלים בי ושואלים אותי מאיפה אני. אני אומר להם מישראל ולא מוסיף אף מילה. הם מחכים שאגיד עוד משהו אבל אני לא אומר שום דבר. אחרי כמה שניות של שקט אחד מהם שואל "טי יסט דיינגי, יו מאני" ומסמן עם האצבעות. הסתכלתי עליו ולא אמרתי כלום, כבר קרה לי הרבה פעמים ששאלו אותי אם יש לי סיגריה, אם יש לי אוכל, הרבה פעמים גם התעניינו אם יש לי כסף או לא אבל אף פעם לא בכזאת ישירות. אני מסמן מן תשובה לא ברורה לשאלה הלא ברורה שלו, הם לא מגיבים ויש מן שקט לא נעים באוויר. אני שואל אותו "טי יסט דיינגי?" הוא מתבלבל רגע, תופס את עצמו ואומר "נייטו". "יפה" אני אומר "טי נייטו, יא נייטו, שלום" אני טופח לאחד מהם על השכם, עולה על האופניים ומתחיל לנסוע. אבל העניין מסתבך. אחד מהם מחזיק את האופניים. אני מסתכל לו בעיניים תופס לו את היד, מזיז אותה מהכידון ומתחיל שוב לנסוע. הבחור השני דוחף את האופניים והם נופלות על הרצפה. פתאום אני מבין שהם באמת רוצים לשדוד אותי, נראה לי שעד הרגע הזה גם להם זה לא היה לגמרי ברור, הם חיכו לראות מה יקרה כדי להחליט. הדם מתחיל לזרום מהר מאוד בגוף, האדרנלין עולה לשמיים ואני מרגיש תחושה של אנרגיה מטורפת בכל הגוף. היינו ממש צמודים לכביש והיה ברור שאם תעבור מכונית זה ישנה את פני הדברים, אבל בדיוק ברגעים האלה תמיד הכל נגדך, זה לא שהכביש הזה עמוס בדרך כלל אבל פתאום יש מן שקט נוראי באוויר, אפילו טרטור קל של מנוע לא נשמע משום כיוון. לעזאזל! מ

הבחור השני צועק "דיינגי" ומתקרב אלי במבט נחוש, האופניים שוכבות על הרצפה. הוא ממשיך להתקרב אלי עוד ועוד וצועק בהסטריה שאתן לו כסף. שלפתי את הגז מדמיע שהיה בהישג יד, והתחלתי לצרוח עליו כמו שלא צרחתי על אף אחד בחיים שלי. הוא נבהל והתחיל להתרחק. הבחור השני ביינתים ניגש לאופניים והתחיל לגרור אותם לכיוון התהום. מזל שהוא כ"כ דביל שהוא לא חשב על להרים אותם ולהסיע אותם לשם כי אחרת לא הייתי מספיק להגיע אליו. התמונה של האופניים נגררות על הרצפה הקפיצה אצלי את הפיוז וחשבתי שאני באמת עוד שנייה מתפרץ עליהם. רצתי אליו עם הגז מדמיע מכוון אותו אליו וצורח עליו שאם הוא לא עף מפה אני מרסס אותו וזורק אותו מהתהום. יכול להיות שהסיפור היה נמשך עוד כמה זמן אלמלא באותו רגע היה נשמע טרטור של מנוע מהסיבוב, ומכונית הופיעה. שני האדיוטים בלי לחשוב פעמיים ברחו אל השיחים והתחבאו שם. ו

הרגעתי את הנשימה, ניגשתי אל האוטו ועצרתי אותו. היה שם זוג וכלב, הסברתי להם שברגע זה שני חברה ניסו לשדוד אותי ושהם מתחבאים פה בשיחים. הנהג הבין מייד ובא איתי לשם כדי לראות אם הם שם אבל לא ראינו אותם. הוא הציע לי להעמיס את האופניים על האוטו ולעוף משם יחד איתם. תוך שתי דקות האופניים כבר היו על הגגון של האוטו. חזרתי לשיחים כדי לספר להם עוד טיפה מה אני חושב עליהם במעט הרוסית שלי. ידעתי שהם שומעים אותי, מהמקום שאליו הם נמלטו לא היה לאן לברוח, המדרון היה תלול, והיה ברור שהם שם אבל לא ראיתי אותם. ם

אלכס ויאנה נפלו עלי מהשמיים, יש להם בן בגיל שלי פחות או יותר והם מייד לקחו את תפקיד ההורים הדואגים, כניראה הם מתורגלים, בדיוק הדבר שהייתי צריך באותו רגע. הם הודיעו לי אחרי חמש דקות שאני אשן אצלם הלילה ושאני יכול להרגיש בנוח. הכלב הקטן חש במתח שהבאתי איתי אל תוך האוטו ונבח כמו משוגע, ואחרי עשר דקות כשאני נרגעתי הוא גם נרגע. אלכס ויאנה שאלו שאלות, ונתנו לסיפור בדיוק את מידת תשומת הלב הנכונה, מצד אחד התעניינו ונתנו לי לפרוק ומצד שני לא עשו מזה ביג דיל ועזרו להירגע. הם בדרך למנגליסי לבית של אמא של אלכס לעשות מעט שיפוצים בבית. י

הם ארחו אותי את אחד הארוחים הנעימים שהיו לי בטיול. יאנה היא מורה לספורט בבית ספר בטביליסי ומאמנת כדורסל, היא גבוהה ממני בחצי ראש ומאלכס בראש שלם. היא הייתה רגישה במיוחד, וצנועה, והקשיבה לסיפור שלי על הטיול ושאלה שאלות על כל אחת מהמדינות שעברתי בדרך בעניין רב. אלכס גם כן מתחום הספורט, הוא מאמן האבקות חופשית וכל הבית מלא בפוסטרים על תזונה נכונה וכל מיני אלופי היאבקות גרוזינים, הייתה לו יומולדת אתמול ולי הייתה שלשום, זו גם הייתה סיבה למסיבה. הוא לא מחק את החיוך כמעט כל זמן שהייתי שם, גם אחרי שהבית כולו התמלא בעשן מיונה שמתה בערובה וסתמה אותה. הם האכילו אותי לשובע, הוסיפו לשולחן כל פעם פרי אחר מהבוסתן והציעו לי מיטה לישון בה. י

בבוקר כשהלכתי הם ציידו אותי בהמון אוכל. לחם, פרות, ירקות, גבינה וגוש חלווה ענקי שעדיין איתי (עשרה ימים אחרי). הם בקשו בכל הרצינות שאתקשר כשאני חוזר לארץ להגיד שהכל בסדר. אז אם אני במקרה שוכח, בבקשה תזכירו לי, הם באמת היו משהו מיוחד

י