בדרך לגרוזיה - חלק אחרון - אזרבייג'ן

עגנו בחופי באקו בדיוק בשעה שהכי מעצבן להגיע לעיר. נהג משאית אחד שראה אותי מתלבט סימן לי לבוא אחריו אל בטן האונייה בשעה שעגנה על החוף. זה נחמד לראות את הספינה מתקרבת לבטונדות שעל החוף, לאט ובזהירות עד שהיא נושקת להן בדיוק בנקודה שבה פסי הרכבת ביבשה משתלבים עם הפסים שבתוך תא המטען המפלצתי. האיש הטכני שורק שריקה לבחור בקצה השני של האונייה, מאה חמישים מטר ממנו, הכבלים נמתחים, והספינה מתיישרת בקו אחד עם הבטונדה. כ

חמקתי החוצה עוד לפני שהנהגים הספיקו להתניע והתגלגלתי עד השוטר החייכן שעמד ליד הדוכן של הדרכונים. כמה חברה נחמדים מהדרך עזרו לי למצוא מקום לישון בו, משימה שיכולה להיות מאוד לא קלה לפעמים בייחוד במדינה חדשה

ראיתי הרבה מקומות עניים בדרך, ואזרבייג'ן בגדול ממש לא מדינה ענייה אבל הגסט האווס הזה נראה לישבר שיא. הוא היה ממוקם בין שני פסי רכבת, ממש ככה. זה לא יאמן. הרכבות נכנסות לאוניות ועוברות משני צידי הבית. המרחק בין הרכבת למיטה שלי, שהייתה בדופן של החדר שפונה החוצה, היה פחות משישים סנטימטרים, ומהצד השני של הבית זה היה משהו כמו מטר. אמנם הרכבות לא נוסעות מהר כי הם נכנסות אל תוך האונייה, אבל זה לא נעים להתעורר בלילה מרכבת של 60 קרונות שנוסעת לאט לאט לתוך הספינה. כשחזרתי בלילה מארוחת ערב הייתי צריך לחכות 5 דקות שהרכבת תסיים להיכנס כי היא חסמה את דלת הכניסה לחדר שלי

יצאתי לדרך כבר ביום שלמחרת, באקו נראית עיר יפה מאוד אבל היא תחכה לביקור הבא שלי פה וכרגע, אחרי שבוע, עושה רושם שיהיה אחד כזה

ארץ חדשה, שפה חדשה פחות או יותר - השפה באזרבייג'ן מאוד דומה לשפה האוזבקית והקרגיזית - פרצופים חדשים, עולם חדש. האמת היא שאני לא אוהב להתחיל בבירה, יותר נחמד לדעתי לטעום מעט מהמדינה ואז להגיע אל המרכז שלה ולדמיין שזו אותה מדינה כמו בדרך. הפעם זה הפוך. יש המון שאלות, איך מזמינים פה אוכל, איך אומרים שלום, איך תודה, מה מותר, מה אסור, איך נראים פה האנשים ומה מעניין אותם. יש לי סה"כ שבוע לאסוף את התשובות לשאלות האלה, אני יוצא לדרך. כ

כמה ימים אח"כ. אזרבייג'ן מאירה לי את פניה. היא מסתברת כמדינה שלווה מאוד ונעימה מאוד. פגשתי שלושה רוכבים שעברו פה בדרך והם כולם דיברו בגנותה, כניראה לא היינו באותו מקום. כמעט בכל הלילות כאן הזמינו אותי מעט לפני הלילה אנשים חביבים לישון אצלם בבית או לפתוח אוהל בחצר. אם אני לא טועה, אכלתי כאן שש ארוחות צהריים ובארבע מהן בעלי המסעדות סרבו לקחת ממני כסף, או שהאורחים מסביב התעקשו לשלם במקומי, והכל במן פשטות נעימה. הילדים באופן קבוע מצטרפים אלי בריצה ליד האופניים ואין לי מה לעשות עם כמויות התפוחים והאגסים שמעמיסים עלי שוב ושוב. היא מפליאה בבתי קפה במיקומים נהדרים, בכל מקום יש איזה מנגל עם פינות ישיבה נעימות, נופים מקסימים של מורדות הקווקז שהולכים ומתעצמים ככל שמתקדמים מערבה, ארץ שלווה, אנשים רגועים. הם סיפרו לי הבה מאוד על הסכסוך שלהם עם ארמניה. נגורנו קרבח, איך שלא מאייתים המקום הזה, נמצא בדרום מערב המדינה ויש שם מחלוקת עם הארמנים שפתחו שם מן מובלעת אוטונומית ומסרבים לצאת משם, בחלק הזה של המדיהנ לא מרגישים שום דבר. אחרי שבוע באזרבייג'ן אין לי שום ספק שהם צודקים. מעניין איך זה היה נראה אחרי שבוע בארמניה... כ

באזור העיירה שאקי, בראש אחת העליות, נופפו לי חבורה של פועלי בניין מראש אחד הבתים. האמת שזה קורה די הרבה, ואי אפשר לעצור ולשבת עם כל אחד אם אני רוצה להספיק להגיע עד סוף החודש לטבליסי אבל עוט'מן, הקבלן האחראי על השיפוץ של הבית, היה כ"כ החלטי שלא נאמר מעט מאיים בהזמנה שלו שלא יכולתי לסרב, גם ככה כבר עושה רושם שאני בפור על הזמן, לא תהייה בעיה להגיע מכאן עד טביליסי בארבעה ימים. נכנסתי לחצר של הבית. תוך שנייה כבר האוכל היה על השולחן. מנה של בורש, שזה מן מרק על עגבניות עם תפוחי אדמה ובשר, קבב טרי, לחם תוצרת בית, תה, פירות וכמובן המון וודקה. הם לקחו אותי לסיבוב בבית המשופץ, עוט'מן אומנם מתנהג כאילו הוא בעל הבית אבל הוא לא באמת, הוא התנצל בדרכו ואמר שאני לא יכול להישאר לישון איתם, התקשר בפלאפון, צעק כמה צעקות החלטיות, ושלח אותי לחבר שלו, לא רחוק מכאן שיש לו מסעדה ששם אני יכול לפתוח אוהל ולישון. נפרדתי מהם בחיוכים רבים, הוא באמת היה בחור נחמד ביותר בעל חוש הומור גברי וולגרי טיפוסי. הם העמיסו עלי כמויות של בסקוויטים ומתנות ושלחו אותי להמשך הדרך.ל

טוב, אין באמת דרך לספר הכל, ואולי זה קצת לא פייר לספר רק על עוט'מן, אחרי הכל באמת היו עוד כ"כ הרבה אנשים טובים ומפגשים נעימים, מפגשים וחוויות שבאמת יום אחד יהיו חלק מחוויה בלתי נשכחת שכיום אפשר לאמר שהם סוג של שגרה אבל ברור מאוד כמה הם לא שגרתיות

הספקתי להגיע לגרוזיה בעשרים ותשע לחודש ולטבילסי בשלושים בשעה שלוש בצוהריים בדיוק שתים עשרה שעות לפני שהחברה נחתו. נאבקתי למצוא מלון לא נורא נורא יקר שיעמוד בסטנדרטים המשתנים של החברים. בשלוש בבוקר נסעתי לשדה התעופה, בדרך כמובן נגמר לנהג המונית הבנזין וכמעט פספסתי את החברה באולם הקבלה אבל כדרכם של הדברים החברה התעכבו מעט ביציאה והגעתי לאולם הקבלה עשר דקות לפניהם, אני יוצא לחופשה של עשרה ימים בגרוזיה, מנוחה מהאופניים אבל עם הרפתקאות משלה. כ