האורות של אקטאו נעלמו מאחורי האופק, הים מלא באסדות נפט ועל המים פזורים כל מיני נקודות מוארות משונות. צפירה ארוכה נשמעה ותוך רגע היינו בלב הים, הרחק מכל מקום שהוא. משהו מאוד מפחיד אותי בים, משהו מאוד מאוד זר לי כאן, אולי זה בגלל שבירושלים אין ים ואולי בגלל שסתם איבדתי את הכיוון בכל המים האלה בחושך. כמו ברכבת גם פה אני דמות חריגה אבל האנשים מחייכים ונעימים. אחד החברה שעזר לי עם הדרכונים בנמל דפק על הדלת של החדר והזמין אותי להצטרף אליהם לשתייה של כוס תה לפני השינה במסעדה שעל האונייה. כוסות תה בצורת גוף של בחורה, זכוכית עדינה וטבחים עבי כרס מעשנים ושותים, מידי פעם קמים לזרוק את הסיגריה לים וכדי לירוק. האמת לא ראיתי אותם יורקים אבל זה שמספרים באגדות על יורדי הים. ה י
הדרך נמשכה 20 שעות, מה שואמר שהים היה רגוע. רוב הדרך ישנתי. בשעה שתים עשרה בצהריים התעוררתי ועליתי לסיפון. הספינה נושמת על המים, ככה זה מרגיש לי, מן עליות וירידות. איך שהוא שרדתי את כל הדרך בלי בחילה.. אני רק יכול לדמיין כמה נורא זה היה יכול להיות עם בחילה או עם כאב ראש. ר
על הסיפון פגשתי כמה חברה בני גילי שדיברו אנגלית לא רע. מסתבר שהם סטודנטים מבית הספר לימאות באוניברסיטה בבאקו בשנת ההתמחות שלהם. הם לומדים שנתיים של לימודים תיאוריה, מתפצלים למגמות של ניווט ואלקטרוניקה ויוצאים לעוד שנת לימודים של סטאג' בים. כולם הכירו את כל ערי החוף של ישראל. הם דיברו בגנות הימאות של הים הכספי, הכסף פה לא טוב הם אמרו ואין יותר מידי ערי נמל, משעמם, האמת, אני די מסכים איתם אם אני משווה את זה ללהיות ימאי בים התיכון. מוזר לחשוב עליהם יום אחד קברניטים של ספינה גדולה, נודדים בים. הם ארחו אותי מאוד יפה והביעו עניין בטיול ובאופניים. מאוחר יותר, קפצתי לעושת סיבוב בחדר המכונות של האונייה. חברה נחמדים
החוף העגול של באקו כבר ממש פה - הגענו! איזה יופי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה