פספורטס, דוקיומנטס, רגיסטרציה

מעבר הגבול האחרון, היה צנוע ופשוט. כמה קראוונים פרוסים לאורך הכביש, שוטרים משועממים וממורמרים יושבים חסרי מעש על הספסלים בצל העצים ומחכים לאנשים שיגיעו לחצות את הגבול מטג'יקיסטן לאוזבקיסטן, עוד מקום שלא חשבתי שאהיה בו אי פעם. הגענו לשם בשעת בוקר קרירה, משוויצים כמו טווסים שכאילו לא מודעים לזנב שלהם, באופניים העמוסות שלנו ומחייכים במתיקות לשוטרים. מייד קלטנו מי הבוס - ההוא בלי החולצה ששוכב על הספסל עם המפרק על הקרשים והראש מונח על כף היד. האדישות הסמוייה שגילה לנוכח ההגעה שלנו, והפרצוף התחמני שהעלה באטיות מחושבת הסגירו את העובדה שיש לנו עסק עם נחש אמיתי

הקצין הבכיר מתנהל בעצלתיים, הוא עושה לנו טובה, מתיישב, מנער אבק דמיוני ממכנסיו, אוסף את החולצה מהענף שהיא תלוייה עליו, ובתנועות איטיות ואציליות, שמביעות את חשיבותו של המעמד והן את חשיבותה של האישיות, קורא לנו לבוא אחריו לביתן הראשון. הוא איטי ונחוש, מבטו תקוע ברצפה בזווית של 45 מעלות והוא מסמן לנו עם היד וצועק בלי להזיז את המבט "פספורטס, דוקיומנטס, רגיסטרציה" דוקיומטס זה הכינוי של הסובייטים לכל דף שהוא לא נייר טואלט. הסיוט הבלתי נגמר של האזרח כאן בהתמודדות הבלתי נלאית של האזרחים והתיירים אל מול מפלצת הבירוקרטיה הסובייטית. אנחנו נכנסים יחד לחדר, הוא מחזיק את הדרכונים בידים בטוחות, קורא אותם ומתחיל עם ההצגה: הגבות מתכנסות, כף היד אוחזת בלחיים, מדפדף בדרכון כמו שסופרים שטרות - עם האגודל, מגרד בראשו ומתחיל להניד בראשו בתנועות איטיות שהולכות ומתגברות.לבסוף הוא מניח את הדרכונים ומכריז ברוסית חגיגית ש"יסט פרובלם" ושעלינו לשלם עבור ה"אקולוגיה" י

אנחנו מרימים גבה ועושים את עצמנו לא מבינים. האמת שלא היה צריך לעשות את עצמנו, באמת לא הבנו. אנחנו אולי הדבר הכי אקולוגי שיש, על מה צריך עכשיו לשלם עוד שני דולר לבן אדם, מה זה השטויות האלה. אנחנו מסבירים לו ברוסית בצורה הגיונית שאין שום סיכוי שאנחנו הולכים לשלם לו את הכסף - "נייט!" י

הוא מחזיק את הדרכונים ואומר לנו שזה "פרובלם". פרובלם? אין שום בעייה, אנחנו נשב פה ונתמין עד שיבוא עוד בן אדם ויסביר לנו מה פשר העניין הזה. הוא מסתכל בי בעיניים לא החלטיות ואומר שהוא רוצה להסתכל בתיקים שלנו. יש לנו ביחד פחות או יותר 40 תיקים בגדלים שונים. נהדר, לנו יש זמן, אנחנו מזנקים על האופניים ופורקים את כולם ושמים לו אותם בערמה במרכז המשרד הקטן שלו. יפה, עכשיו צריך להתחיל לפתוח את כולם

אני פונה אל התיק הראשון ומתחיל להוציא אותו בצורה של שביתה איטלקית. זזים נורא נורא לאט. כל דבר לוקח המון זמן, השק שינה יוצא לאט לאט מתוך השק כמו פרפר שיוצא מתוך גולם, אחריו האוהל, הכיסוי של האוהל, היתדות - כל יתד בנפרד, שק שינה נוסף, הסדין, הפיג'מה, התחתונים, ושקי הדחיסה של השק"שים, הכל יוצא ומונח בערימה עייפה במרכז המשרד, והכל נורא נורא לאט. את הכיסוי המאובק של האוהל אני פורש לפניו ומראה לו שאין לי שם שום דבר לא חוקי

תיק ראשון נפתח ונסגר, וזה לקח בערך חמש או שש דקות, לפי הקצב הזה יש עוד סה"כ שלוש וחצי שעות וגמרנו, אבל לנו יש זמן. ארז ולירון פתחו בינתיים בחוץ כמה שוקולדים בהמתנה לתורם. הם הציעו לשאר השוטרים בתחנה שהתחילו כבר להבין פחות או יותר מה קורה פה והשתעשעו מהסיטואציה. מה, הצענו לחיילים לא נציע למפקד? אנחנו מציעים לו מהשוקולד והוא ברוב טיפשוטו לוקח, אחרי הכל, וופל חינם!. באמצע התיק השני, אנחנו לוקחים הפסקה, ומתיישבים לאכול וופל. הוא מכניס אותו לפה וגומר אותו תיק תק. ואני בביסים של ציפור מתעכב ומתענג על השוקולד ממוצא איראנית- מתענג עליו שוב ושוב, יושב על השולחן ומלקק את האצבעות. קיפלתי את העטיפה בצורה סימטרית ויצאתי לזרוק אותה מחוץ למשרד בפח זבל שנמצא 100 מטר מהמשרד

המסכת נשמכה ככה עוד כמה דקות ובאמצע התיק השני הבחור פשוט ויתר, החזיר לנו את הדרכונים, וחזר להתפרקד על הספסל עד שיגיע הפראייר הבא

בביתן הבא שבו עברנו, דוכן החתמת הדרכונים, מייד רץ אליינו אחד החיילים ושאל אם שילמנו על האקולוגיה? אמרנו לו שלא. פרצנו שניינו בצחוק, החייל היה מבסוט עד הגג, פתח את השער ובחיוך מרומם הצדיע לנו. שחררנו אותו ונכנסו לאוזבקיסטן