הרבה מים זרמו בעמק טורסו מאז הימים ההם, כשהפועל קטמון היתה עדיין בגדר חלום, ושוטטנו במרחבי הקווקז. ואולם החלטנו להעלות על הכתב כמה זכרונות מהביקור – למען הדורות הבאים.ג
:ניר
עוד בשלביו המוקדמים של מסע האופניים, בכל פעם שהייתי פותח, באמצע שיעור משפטים משעמם, או תרגול שגרתי במאקרו-כלכלה, את אתר המסע, היתה עולה בי המחשבה, שלא לומר החשש המוצק והכבד: אני עוד אמצא את עצמי שם. תקופת המבחנים התארכה אל מעבר לצפוי, והקידומות שיואב החל מתקשר מהן הפכו משונות יותר ויותר , וכך נפל הפור על מפגש פסגה מרובע בגאורגיה (איתן, יואב, שירה ואני) בין חופשת הסימסטר לבין החורף התורכי. במזל של רגע נמצא מקום באחת הטיסות, אולתרו תיקי מסע, ובלילה שלפני הטיסה הגיע המסרון המיוחל מיואב: "40 ק"מ מטביליסי; איזה כיף שאתם באים".
גאיתן: ד
הטיול לגיאורגיה התחיל להיתדרדר מעט אחרי שניר ושירה סיימו להיפרד מההורים של ניר בביתם שבמבשרת. בצעד בטוח וגב זקוף ירדנו במדרגות ונכנסנו לאוטו של רותי, בו כבר ישבה לירון. חמש דקות ושמונה נסיונות התנעה מאוחר יותר עלה ניר למעלה וחזר עם מפתחות האוטו הירוק, ובחלוף שמונה דקות ושבע נסיונות לסגור את תא המטען המעט קטן מדי כבר הידרדרנו במורד הקסטל ומשם עד לוד. ביציאה משדה התעופה המתין לנו רוכב אופניים בעל חזות שוודית-מלוכלכת וגאורגי ממוצע קומה וחזק שהחזיק שלט עליו היה כתוב בעברית איתן פרי. העדפנו את הגאורגי, זאזא, על פני השוודי שניכר היה שלא אכל ארוחה מבושלת זה זמן וכן לא הקפיד מאחורי האוזניים. זאזא לקח אותנו למלון שאותו בחר עבורנו השוודי מבעוד מועד (בדיעבד התברר שהוא בכלל מכיר את ניר מביה"ס והוא גם ירושלמי וכרגע נמצא בעיצומו של מסע בו הוא לוקח אופניים על רכבות ומעבורות לאורך דרך המשי). לא הספקנו לומר לזאזא תודה וכבר הוא הסתלק עם האינסולין, ואילו השוודי פירק 750 גרם עוגה של אמא לפני שאנחנו הספקנו
לתת לו אפילו חיבוק אחד. ניר עוד ניסה כמה מילים חמות אבל השוודי (שזכה לכינוי יואב בשל דמיונו ליואב דרדיקמן שפעם עבד על המשפחה והחברים שלו שהוא נוסע באופניים בעולם ובעצם התחבא כל הזמן בירושלים ומפעם לפעם היה שולח תמונות מבוימות הביתה מפוטו צמצם ברחוב המלך גורג') הגיר לקרבו את רוב הזיתים הירוקים המשובחים שאמא קנתה אצל באשר (המעדנייה, לא מכונת ההרג) באותו בוקר, בביס אחד.כל הסימנים העידו כי הטיול אכן הולך להתדרדר.
גניר: ע
הטיסה והנחיתה חלפו ביעף, ומיד פגשנו את יואב, שלמרבה הפתעתי כבר ידע לתקשר לא רע עם המקומיים בעזרת תמהיל של רוסית, גרוזינית, עברית, ובעיקר תנועות ידיים. את היממה הראשונה בילינו בהתפעלות תיירותית מטביליסי הבירה, אולם למרות השקט המתעתע, היה ברור לי כי הרפתקאות רבות עוד צפויות לנו. יומיים לאחר מכן, מצאנו עצמנו על מונית בדרכנו אל ההרים הגבוהים. בערב לנו בבית נעים בכפר שנקרא חזבגי למרגלות הר מושלג וקרחון, והתכנון היה לקום בבוקר, להגיע אל הקרחון, ולישון בשטח או בתחנה מטאורולוגית קרובה. באופן כללי יותר, התכנון היה לחייך אל העולם, ולקוות שגם הוא יחייך אלינו. והוא אכן חייך חיוך רחב.
שאיתן: ייומיים אחר כך, אחרי התאקלמות בטביליסי וביקור בבית הכנסת העצום שעומד קוממיות באמצע הרחוב הראשי של החלק העתיק בעיר, שני אולמות בשתי קומות, כתובות בכסף וזהב, ובחוץ אל מול הרחוב חנוכיית ענק בנויה אבן ופוסטר 4 על 3 כמו אלה שהיינו מדפיסים בקמבודיה ועליו תמונה של כותל המזרח, והכל קבל עם ועדה ובלי שומר ומגן ושוטר, בקושי שער וגם הוא פתוח לרווחה, רק תבואו, כאילו שאצלם בגלות גאורגיה איש מעולם לא קם עליהם להורגם. אותו ביקור בבית הכנסת כלל לרגל חג הסוכות ברכה על ארבעת המינים שביקש מאיתנו הגבאי לברך, ושנינו (השוודי ואני, שתמיד חשבנו שמינים זה עמים אחרים) ביצענו בתנועות מגושמות שקיווינו שדמו לתנועות שעשה ניר, לשביעות רצונו החלקית של הגבאי (נפרדנו כידידים), נסיעה ברכבת התחתית העמוקה בעולם (המדרגות הנעות כל כך ארוכות שלא רואים מתחילתן את סופן ולהפך) אל תחנת האוטובוס הצפונית של העיר, מיקוח קצר עם נהג ג'יפ של לאדה (ניבה, אמר יואב, דה בסט ג'יפ בעולם) ואנחנו מתחילים בנסיעה אל עבר הצפון הקר, הן כדי לקיים את הציווי מצפון תפתח הרעה והן כדי לבקר בדרך הצבאית המפורסמת, שחיברה בין רוסיה לטביליסי בימים שקדמו לאלו שבהם קראו הגיאורגים לכביש הראשי שיוצא מטביליסי על שמו של משחרר עיראק המפורסם, מר ג'ורג' בוש (כולל תמונה על שלט בכניסה לכביש).
רהיהלום שבכתר הדרך הצבאית הוא הר חאזבג, הנקודה הגבוהה לאורך הכביש וחלק מרכס הרי הקווקז הגבוה שנמתח לאורך גבולה הצפוני של גיאורגיה. ג'יפ הלאדה ובו הכנופייה שם פעמיו לעבר הכפר הקטן שלמרגלות ההר וקרוי על שמו, חזבגי, שם על פי השמועה מלינה אחת התושבות ישראלים בביתה בעבור שני גרוש (כולל ארוחות) ומשם אפשר להתחיל במאמצים ללכת לאיבוד בהרים. הדרך, שככתוב בספרים אכן היתה מאוד יפה, נסעה לאורכו של אגם גדול וכחול שנוצר על ידי סכר שבנה גיאורגי אמביציוזי כדי לאגור מים וליצר חשמל, בקצה האגם מנזר גדול בנוי אבן בן 500 שנה ובו קפלה עם ציורי קיר עדינים ומתקלפים ונזירה עתיקה שספונה על ספסל בתוך דוכן למכירת איקונות. הנזירה, לפי הסיפורים, לא יצאה את קיטונה זה מאות בשנים, ויש אומרים שהיא אף עתיקה יותר מהמנזר עצמו, שנבנה סביבה. כנופיית הלאדה ניצלה את יכולותיו הווקאליות של ניר לטובת שירת שיר קצר בלטינית להדגמת האקוסטיקה העדינה במקום והנה נס שתי שורות בתוך המיסה המאולתרת וכבר הנזירה מתעוררת לחיים וקמה וקופצת החוצה מהחדרון וגם מנופפת בידיים ומגרשת את הפולשים בזעקות והנה אנחנו עולים בזריזות בדרך העפר בין העצים בחזרה לג'יפ ובורחים לא לפני שהצטלבנו שלוש פעמים כמנהג המקום והמקומיים בראותם מקום קדוש (או צלב, או סתם שני מוטות מונחים בהצלבה, או בהצלבה יחסית, או מונחים) סוף סוף לא כל יום זוכים להיווכח בישועת השם כהרף עין שכזו. עצירה קצרה באנדרטת הידידות הרוסית-גרוזינית משנות השמונים המוקדמות פלוס התפעלות אותנטית מהעמק הענק שהמונומנט חולש עליו, והנה אנחנו בחזבגי, הג'יפ ממשיך עוד קצת עד לבית החווה של הגברת שקראנו עליה, המתגלה כגיאורגית עבת בשר, נמוכה ונמרצת ובעלת שם מעורר ההשראה- נאטסי. נאצי בעלת היוזמה והחביבה הסבה את ביתה הקטן בכפר שבלב העמק המוקף הרים גבוהים לאכסנייה, שמה 10 מיטות בחדר שהיה פעם הסלון ועוד 4 בחדר שבו היו פעם שומרים את כלי העבודה כשעוד היה צריך לעבוד בשדה בטרם הקמת אתר למטייל, ואירחה במהלך ארבעת החודשים האחרונים קרוב ל-300 ישראלים (ועוד כמה עשרות מטיילים זרים שנקלעו לשם שלא בטובתם). האירוח כולל ארוחת ערב חמה וכשבאנו לעזור בבישולים (חוץ מאיתנו הגיעו באותו יום אל גב' נאצי 5 חבר'ה בוגרי צפית מכפר מנחם ועוד שלושה הונגרים מהונגריה) גילינו שבעלת הבית מכירה את שמות כל הירקות בעברית (אבל לא באנגלית). היא שלחה אותנו אחר כבוד לחתוך את הסלט באומרה ש "יזראלי מן וורי גוד אין קיצ'ן, אולוויז מייק גוד סלט".
הניר: אלא כל כך מוקדם בבוקר יצאנו אל הדרך. עלינו במעלה נחל יפיפה אל כנסיה התלויה מעל הכפר, איתן הרחק מלפנים, ואנחנו שרים שירים ועולים לאיטנו. הרהרתי לעצמי, אם לא היה קצר יותר לעלות מצדו השני של ההר, הפונה אל הכפר, אבל הנחל והנוף הנעימו את זמני, והכנסיה הלכה והתקרבה.
ג
איתן: נלמחרת בבוקר התחלנו לצעוד במעלה הגבעה שמעל הכפר. המטרה היתה מעט מעורפלת – ידענו שכנסיית השילוש הקדוש קרובה (בערך שעה הליכה), שהקרחון רחוק יותר (תשע שעות? יומיים?) ובאיזשהו שלב יש תחנת חיזוי מטרולוגית (איפשהו מאחורי הקרחון או מצדדיו, מתחתיו או מעליו הוא עומד) וגם היה לנו מעט אורז בכלי פלסטיק ישן שיואב סוחב ואוהל בלי כיסוי שמתאים לשניים ושק שינה אחד, וגם סנדוויצי'ים בריבה מארוחת הבוקר שנארזו אחר כבוד בתיק של ניר ככה שהיינו בסך הכל די מוכנים להרפתקה בהרי השלג של הקווקז הגבוה. לא?
כןשירה: אהשתרכתי לי לאיטי, אני והתיק הגדול, במעלה הדרך כשהכנסייה מציצה מידי פעם ומראה שהדרך עד אליה עוד ארוכה. הדרך מדהימה- השמיים הכחולים והעננים הלבנים, הירוק והצהוב מעורבבים, ושקט נעים כל כך- מידי פעם מתקרבים ושומעים את קול המים הזורמים ופעם בכמה רגעים צרצר משמיע קול. לפתע התגלה לי מסוק מתמרן בין המצוקים, מעט קינאתי במכובדים שיזכו להגיע מעלה בלי להזיע את כל הדרך עד לכנסייה, מיד זה עבר- שמחתי ללכת קצת בטבע הגרוזיני, להרוויח את הנוף.
מאיתן: צהצעדה במעלה הגבעה היתה נעימה. שמש סתיו חמימה, עשב יבש ונמוך שמוכן להתכסות במעטה כבד של שלג, ושבילי חמורים שעולים ויורדים בשלוחות ומרמזים שהלכו פה כבר לפנינו. די בתחילת העלייה עצרנו כדי להתקלף מהביגוד החם, ואחרי שהמשכנו ללכת נוצר פער מסוים ביני לבין שאר הצוות. אולי אלה הרגליים הארוכות, או ההרגשה שלא התאמצתי כבר המון זמן היא שדחפה אותי קדימה. היה כיף לטפס ליד הנחל. עננים לבנים, מרחוק החזבג האימתני, לא צריך יותר.השביל הקיף את השלוחה שעליה עמד המנזר, וכשהגעתי קרוב לאוכף התיישבתי על סלע גדול, להחזיר קצת את הדופק, לראות את הנוף, ולחכות לחבר'ה. איזו שלווה יש בין ההרים הגבוהים. שקט מוחלט מצד אחד, שמשתלב בנוכחות החזקה של הנוף – הרים ווואדיות, כאילו לומר – אין הרבה מה לומר. ההר שם. והוא לא צריך לעשות הרבה רעש בשביל שישימו אליו לב.האדם, לעומתו, צריך הרבה רעש, ואם אפשר אז גם צלצולים. בעודי יושב על הסלע ומחכה לחבר'ה, שקוע במחשבות אודות יפי הבריאה ונפלאותיה, ומודה על האפשרות הנדירה שנפלה בחלקי להיות חלק מהשקט הגדול הזה, התחיל להישמע מרחוק טרטורו העמום של מנוע כלשהו. הטרטור, (שלכתחילה דימיתי אותו לרעש כנפיה של הצרעה הגיאורגית הנוראית שכנראה הזדמנה לעברי וכולה שנאת ישראל ורוע ובטח מעוניינת להטיל ביצים בתוך עיניי אם לא סתם לעקוץ אותי שלא בטובתי ואולי שניהם) הלך והתחזק והפך למסוק צבאי גדול שטס הלוך וחזור בוואדי שזה עתה טיפסתי בו, מנמיך טוס ושוב מגביה, פונה אנה ואנה וחוזר חלילה, עד שלבסוף הקיף את השלוחה ונחת על האוכף, 500 מטר ממני.
ואו
ניר: אלא רחוק מן הכניסה לכנסיה רבץ מסוק של הצבא הסובייטי שנחת זמן קצר קודם לכן, וקבוצת ג'יפים שנראתה חשודה. איתן כבר היה בכנסיה, ואנחנו פיתחנו שיחה עם קבוצת המטיילים בג'יפים, שהיתה, איך לא, ישראלית.
גשירה: נ
יואב וניר חיכו לי למעלה, דיי קרובים למסוק החונה- חשבתי שיואב ואיתן עוד אפילו לא יודעים שאני יורדת יותר לאט ממה שאני עולה. יואב וניר צחקו על כמה כיף יהיה לרדת מההר עם המסוק. לא עצרתי להתעסק במחשבה אם העניין בכלל מפחיד אותי או לא- אחרי שנתיים וחצי בחה"א היה לי ברור שהצטרפות למסוק צבאי היא בגדר דמיון פרוע.
פיואב: ע
לפעמים יש מן חזויות, רגעים כאלה שאני מרגיש שאני הופך להיות נביא. אם הייתי הבמאי של הסרט של החיים של עצמי הייתי עושה מהרגעים האלה קטע קולנועי מוצלח. זה כמו להבין מה קרה, אבל הפוך, להבין מה הולך לקרות ולעזור לזה להגיע. אני זוכר שעל הדרך ראיתי פעם כמה שולחנות זרוקים על הכביש במרחקים שווים פחות או יותר, ובסוף השורה עומד נהג משאית משופם וצרח לתוך פלאפון. לא צריך להיות בלש מקצועי כדי להבין מה קרה כאן לפני חמש דקות. אבל יש רגעים שבהם אפשר לעשות את אותו תרגיל אבל קדימה, כאילו לבלוש אחרי העתיד, להביע בפניו את המשאלה שלנו, לפענח אותה. לראות משהו, לעשות אחד ועוד אחד, לדמיין את הרגע הבא ולהאמין או שבעצם לדעת מה הולך לקרות ולעזור לנבואה להפוך למציאות.
געלינו מהכפר חזבגי, שעתיים הליכה במעלה הערוץ שמצפון לכיוון המנזר שעל ראש ההר. בגלל השיפוע של ההר לא ראיתי את המסוק עד שלא עמדתי ממש על קו הרכס. מסוק צבאי מנומר ומאיים. אני לא יודע מה הייתה הדקה אבל היה ברור לי שאנחנו הולכים לעלות על המסוק הזה. נשענים על סלע, מרגיעים את הנשימה מהעלייה הקשה. "אף פעם לא טסתי במסוק" "איזה סוג של מסוק זה" "יש לנו בארץ כאלה" הדברים היו מן פנטזיה אבל הייתה איזו הרפתקנות באוויר למרות השגרתיות שבמצב.
עאיתן: ממעניין, חשבתי לעצמי. או שהמזל הטוב שלי זימן אותי לרגע קריטי במאבק העצמאות של האוסטים נגד הגיאורגים (ותמיד רציתי להיות בן ערובה) או שאולי דווקא זה המקום והזמן שבהם סוף סוף אפגוש את רומן אברמוביץ' וארקדי גאיידמק, בדרכם לעוד עסקת נשק/ חומרי חבלה/ גז טבעי/ צמר גפן מתוק מהסוג שכה חביבות עליהם. השקפתי מרחוק על המסוק בעודי ממשיך להתקדם, וכשהגעתי די סמוך לפסגה ולמנזר ראיתי שבקעו מהמסוק שלושה חיילים, ועוד כמה גוספודינים לבושים חליפות ומסודרים. נו, האוליגרכים האלה, מילמלתי לעצמי והתיישבתי על הספסל שבגינת המנזר הצופה לעמק ולכפר, מקפיד לשבת בצד שמאל כשלידי מקום רב, לישר את הבגדים ולמחות את הזיעה כדי שכשיגיעו לא יתביישו להתחיל לשוחח איתי על ענייני היום, להשוויץ בפני על הצלחתם העסקית, לדון קצת בכדורגל עולמי ולבסוף להזמין אותי ואת החברה לציד שלוים על סוסים בבית האחוזה שלהם. סטפן ארקדיץ'- הנה אני בא! במקום סטפאן יצא לכיווני נזיר צעיר ועבדקן, לבוש שחורים ונרגש. הוא קצת קרץ וקצת הצביע לעבר קיטונו, דלת נמוכה בבנין קטן עשוי אבן בצד השני של החצר, וגם קצת סימן לי בוא. היות ולא הבנתי את המחוות המשונות שלו, והעברית שלו היתה נהירה לי לפחות כמו שהגיאורגית שלי היתה נהירה לו, הוא נראה מאוכזב והסתפק בלסמן לי שאסור לשבת שם בשיכול רגלים כנהוג במשפחתנו דורות רבים, ונעלם משם. המשכתי להסתכל על הנוף תוך השתדלות עזה להראות פחות מושך לאנשי דת ויותר מושך לנובורישים סלאביים, ואלה אכן לא איחרו להגיע, שני גברים לקראת סוף השלושים שלהם, לבושים במיטב אופנת הספורט אלגנט, מותג על מותג ומשקפי שמש של פראדה. כצפוי הם התקרבו אלי, הסתכלו על הנוף והתנשפו לפחות כאילו סחבו את המסוק על גבם בעלייה. ניסיתי גם אני לקרוץ קצת (כמקובל כאן?) והצעתי להם מים, הם שיחקו את המשחק וסירבו, הסתכלתי הרחק לעבר הנוף ולמרבה השמחה שלח השם יתברך עיט גדול שחלף ממש סמוך אלינו. ידוע שאפשר לסמוך על רצונם של המקומיים בכל הארצות להראות לתייר האבוד את שכיות החמדה של ארצם, ושני הברונים הצעירים נפלו במלכודתו של המלך הרם והסבו את תשומת ליבי לעוף הגדול. השמתי את עצמי כאילו אינני מבחין בו עד שהתפתחה שיחה יותר רחבה על הכפר, על ההרים ועל הציפורים, ואז גם גיליתי שהשניים טסו לכאן במסוק, ששיך לצבא הגיאורגי בשליחות משרד ההגנה המקומי, כשעליו משלחת של אנשי משרד הפרסום הגדול בטביליסי. משרד ההגנה הטיל על הצוות להכין סרט תדמית שיפאר את שם הצבא. הם המריאו הבוקר מטביליסי, ומכאן יטוסו לעמק טרוסו, בו תיכננו גם אנחנו לטייל בימים הבאים.
איואב: ק
כשנכנסתי למנזר ראיתי את איתן מדבר עם שני חברה מקומיים, אחד מהם דובר אנגלית מצויינת. הגעתי ברגע שהוא הצליח סוף סוף לעלות את השיחה על הגל המתאים והוא זרק לי בזריזות בין המשפטים שהחברה האלה הגיעו הנה עם המסוק. הם באמת היו חברה נחמדים והשיחה איתם הייתה מוצלחת ונעימה הנוף נהדר, האווירה טובה, מזג אוויר יוצא מן הכלל טוב לכדורגל, כל מה שצריך כדי לעזור לנבואות להתגשם. הם מחפשים מקומות יפים לצלם בהם סצינות הרואיות של טנקים גרוזינים כובשים את ההר ומכניעים את האוייבים. כנראה חסרים להם בארכיון סרטי מלחמה מקוריים, האמת שזה סימן טוב. הראש עובד במקביל בשני ערוצים. הערוץ של ה"שיחה", והערוץ של "איך לעזאזל גורמים להם להזמין אותנו איתם למסוק?"
עאיתן: אדקות מספר מאוחר יותר והנה מגיע יואב, ואחריו שירה וניר, ואני מעדכן אותם בזריזות על האורחים החדשים. יואב מבין חיש את הסיטואציה, ומשתלב בשיחה. הבחור החייכן והסימפטי שמולנו- קאחי -סיפר שביקר כמה פעמים בארץ. השיחה הנעימה מסתיימת בלי ההזמנה המיוחלת לטיסה. חבל. טיכוס עצה זריז, יואב אומר שהוא יודע מה לומר, ובדיפלומטית שיא שזורה בניואנסים ורמיזות עדינות שואל "מייבי ווי גו וויד יו אולסו און הליקופטר? ווי אר טוריסט, דיס איז גוד אופרטיוניטי!"
כשירה: עכשהתיישבנו ליד איתן, שהספיק לקשור קשר דווקא עם המכובדים שהגיעו במסוק, עדיין לא התחלתי לחשוב ברצינות על האפשרות. רק כשיואב, רגע לפני שנאמר שלום והחברים מתעופפים ואנחנו ממשיכים בטיול המפרך, שאל/ הציע שנצטרף, והבחור מהצד השני לא הגיב ב"מה פתאום" המצופה- התחלתי להרגיש את ההמראה....
איואב: קשנייה לפני שהם עזבו וכלו כל הקיצים מלהמתין שהם יציעו לנו להצטרף, ולא היה שום תרוץ להעלות שום נושא חדש לשיחה כדי להשאיר אותם כאן עוד דקה, החלטתי לחצות את כל כללי הנימוס, זה תמיד התפקיד שלי בסיטואציות כאלה, זה עובר בתורשה במשפחה, והתעניינתי עניין כללי ביותר אם במקרה יש אפשרות מסויימת שאולי יש מצב מסויים כל שהוא שבו אנחנו יכולים לבוא אתכם, "אף פעם לא יצא לאף אחד מאיתנו לטוס במסוק וזו יכולה להיות חוויה מאוד מיוחדת בשבילנו". לא ברור איך, אבל אחרי רגעי מתח, כמה טלפונים, ברור קצר עם הטייס חמור הסבר, הסבא החייכן שהיה האחראי על פרויקט ההפקה של סרט הפרסומת, עלינו על המסוק, הדלתות נסגרו, הרוטור התחיל לזוז, אחד ועוד אחד ועוד אחד - המשאלה התגשמה!
קאיתן: עאנחנו מתחילים ללכת אחרי קאחי לכיוון החבר. מסדרים את הבגדים, מנגבים זיעה ומסתירים את התיקים. אחרי דיון קצר בגרוזינית. אנשי הצוות חוזרים לעבר המסוק, ואנחנו איתם מחכים לאישור הטייס, מחליפים מבטים ותוהים מה הסיכוי שצוות בלק הוק של חיל האוויר בגיחת תצפית עם מחלקת הקריאייטיב של פלדחי/שלמור יעלה לטיסה בגליל התחתון ארבעה תיירים גרוזינים שפגשו במקרה על פסגת התבור.נהלי איסוף המרגלים של חיל האוויר הגיאורגי כנראה פחות מחמירים, שכן 10 דקות מאוחר יותר אנחנו יושבים אחר כבוד על הספסלים המאורכים של המסוק הסובייטי ומציצים החוצה בחשש מהחלונות העגולים.
ב
שירה: ק
ואכן 10 דקות אחר כך, אנחנו יושבים על ספסלי המסוק, ליד החלונות- איתן זורק ש"מדינת ישראל לא תצליח לצאת מהברוך הזה אם המסוק ייפול עכשיו..."- ואצלי באמת מצטברים קצת חששות. רגע ההמראה מדהים, ההתנתקות מהקרקע- אנחנו לא מפסיקים לצחוק- אולי מהתדהמה ומהמתח. הטיסה נהדרת, התצפית מלמעלה מגובה נמוך, הנופים המופלאים, אנשי משרד הפרסומת הגרוזינים שמחייכים למראה הצחוק הבלתי נפסק שלנו...
דאיתן: דמסתבר שרוב החבר'ה כמונו מעולם לא טסו במסוק, ככה שכשהרוטור מתחיל להסתובב כולם מחייכים צוחקים וצועקים, ובעיקר מצלמים אחד את השני ואת הסביבה בטלפונים הסלולאריים שלהם. המסוק ממריא, אנכית, מהקרקע, וחיש מהר התגלה לעינינו הנוף הנפלא של העמק שטיילנו בו, הר חזבג הענק והשלוחות שיורדות ממנו. ההרגשה משונה- קצת כמו לשבת בתוך דוד בוילר ענק עם חלונות שרועד ומרעיש ואיכשהו טס באוויר. יואב, שחשבנו שלא יתרגש מטיסה במסוק שלא יורדים ממנה בהשתלשלות חבל מחופשים לנשים אפגניות עם סכין מוחבא בחלציים מבסוט גם כן. החוויה המרכזית ביותר באירוע הזה לדעתי היתה בעיקר ההיתכנות הנמוכה שלו. באנגלית ישנו הביטוי "רנדום" שמתאר סיטואציה כמעט לא הגיונית שמרכיביה השונים גם כן רחוקים מהיום יום. צריך חבר שנוסע באופניים מסין לטורקיה. צריך חבר שרוצה לבקר אותו אבל יכול רק אחרי סיום הבחינות. צריך שמשרד ההגנה הגרוזיני יספק מסוק לטובת סרט התדמית שלו. צריך שלבמאי יהיה חבר יהודי ואוהב ישראל שיצטרף לטיסה. צריך שהחב'רה לא יתעוררו מוקדם מדי בבוקר ויגיעו למנזר לקראת 10 ולא שעתיים קודם לכן כמו שתיכננו. צריך וצריך וצריך. בשורה התחתונה- 4 ירושלמים צוחקים בלי הפסקה, תלויים בין שמיים וארץ מעל רכס הרים בדרום רוסיה. חגיגה.
ד ניר: אגם משק כנפיו של המסוק לא הצליח להתחרות בקולות השמחה שהפקנו, בעוד הוא ממריא, חולף על פני הואדי שבו עלינו כבדי תרמילים ונוחת במגרש כדורגל בכפר שבו לנו, להתפעלותם של הילדים המקומיים. הנחיתה בכפר, מסתבר, היתה לצורך הצטיידות, ובמהרה חזרה משלחת הקנייה מיעדה – ובאמתחתה כמויות אדירות של אוכל. המסוק המריא שנית, הפעם לעבר עמק טורסו, נהר יפיפה שתכננו לטייל בו בהמשך השבוע.
ד
יואב: ט
נוף מקסים של הרי הקווקז מהחלון, בדיוק אותו נוף שראינו קודם רק שהפעם הבטן כואבת מרוב צחוק בלתי נשלט, צעקות שמחה, תחושת ניצחון מטורפת, קדימה הפועל קטמון! הנוף במצב הזה עוד יותר יפה.
סניר: צ
בגובה נמוך חלף המסוק על פני הדרך הצבאית של גרוזיה, ונכנס אל תוך העמק, כשהוא עוקב אחר מסלולו של הנחל המקסים. המסוק נחת בסמוך למעיין שבו נבעו מי סודה, ובמהרה נשלפו כמויות המזון האדירות שנקנו בעצירה הקודמת והוכרזה ארוחת צהרים. עדיין המומים מהטיסה, הוזמנו להצטרף לחגיגה, שכללה, כמיטב המסורת הגרוזינית, הרמות כוסית רבות ושיחה קולחת.
תשירה: חעמק טורסו שבו אנחנו נוחתים יפיפה, אנחנו נוחתים ליד בריכה מדהימה של מי גופרית מבעבעים. הפיקניק נפרש וישר כוסיות וודקה מגיעות לידיים שלנו, כוסית ראשונה לטיול, אני עוד לא יודעת איך להתמודד איתה וההצעה לסתום את האף ולהוריד את כל הכוס מתקבלת- זה עבד הכוס נגמרה אבל גם עלתה מהר מאוד למעלה- מזל שהיה הרבה נקניק ולחם.
זאיתן: מ
חיש מהר נפרש פיקניק – נקניקים משבעה סוגים שונים, לחם שחור ולבן, חרדל צהוב וחריף עד כדי כך שחשבנו שממנו מפיקים את גז החרדל, ולשמחת הכלל שני בקבוקי וודקה ובקבוק ענק (יותר משני ליטר) של יין מקומי בצבע צהוב עז. הירושלמים תרמו לפיקניק את אחת מגאוות עירם, שאכן זכתה לכבוד הראוי לעבודת יד שכזו, והציגו בפני הגיאורגים את עבודתו של עבאדי החכם. עשרים דקות אחר כך וכולם יושבים (או שוכבים) על העשב, מחוייכים ושבעים, הנקניקים היו כלא היו וכך גם הוודקה והיין, והעוגיות האחרונות מחולקות לפי ההיררכיה לקאחי ולצוות. כמה נעים לשכב כך על העשב, הבטן מלאה, רוח קלילה מבדרת את השיער, שמש סתיו חמימה אופה אותנו בעדינות, המים במעיין מפכים והיין מסחרר כמו קליידוסקופ עדין.
מ
יואב: ך
המסוק נחת, אולי, במקום היפה ביותר בגרוזיה. עמק רחב ידיים, מסביב הרים מצוקיים, עשב חצי יבש חצי ירוק מתכופף מחמת הרוח של הפרופלור, וערוץ נחל גדול זורם במרכזו. על אחת הגדות של הנחל, בדיוק ליד נקודת הנחיתה ישנו בור בעומק של כמה עשרות מטרים שממנו נבעים מים מוגזים עם גופרית בכמות כזאת שאפשר לשתות קצת בלי למות מייד (רק חצי יום אח"כ) ממש פלא יפהפה. אנחנו יושבים על שפת הבריכה מסביב עוברים רועי עיזים שנושאים עיניהם אל המסוק התלוש. פשוט חגיגה! אני מתענג על העבאדי, אחרי תשעה חודשים רחוק מהבית אין כמו עבאדי כדי להרגיש שוב בארץ - אווירה נהדרת, הכנסת אורחים נהדרת, בדיוק כמו שהייתה כל הדרך, רק שהפעם נוסף לחיוכים ולכמות האוכל שמוצעת לכל דורש, ברקע של כל התמונות יש מסוק סובייטי מנומר.
ג 
חוק. כלומר מה שצריך עכשיו זה לעבור בשטחי הקבורה האלה ולחפש את הקבר החדש, וזאת בהנחה שמי שעשה את העבודה הקפיד לעשותה בצורה יסודית גם לקברים של אנשים שמשפחותיהם רחוקות ואינן פוקדות את הקבר. השעה הייתה כבר שעת צהריים והגברת החביבה בקשה שאתקשר מחר. עי
חוק. כלומר מה שצריך עכשיו זה לעבור בשטחי הקבורה האלה ולחפש את הקבר החדש, וזאת בהנחה שמי שעשה את העבודה הקפיד לעשותה בצורה יסודית גם לקברים של אנשים שמשפחותיהם רחוקות ואינן פוקדות את הקבר. השעה הייתה כבר שעת צהריים והגברת החביבה בקשה שאתקשר מחר. עי
