עליות

זה חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק בלתי נפרד מטויל אופניים. בלי עליות אין ירידות. בצבא המש"קיות חינוך נתנו לנו מן תג כזה שכתוב עליו שאם קשה זה סימן שאנחנו בעלייה. האמת, אני ממש לא מסכים עם המשפט הזה, ולא רק בקשר לאופניים, לפעמים גם קשה בירידות ולפעמים זה שקשה ממש לא אומר שעולים. אבל מה שבטוח שבעליות תמיד קשה. א

אפשר לחלק את זה לשניים, האורך והשיפוע. והאבסורד הוא שאין שום דרך לקבוע מה מהם עדיף. מצד אחד כשעולים בשיפוע תלול העלייה נגמרת קודם, מצד שני בעליות ארוכות לפעמים בכלל לא מרגישים שעולים. אפשר להתקדם במקביל לנחל, וזה יכול להמשך גם כמה ימים, עד שאתה מגיע למעלה. ויש את העליות הקצרות והתלולות. קצרות ככל שיהיו, הן יכולות להיות סיוט לא קטן. הקצב הממוצע בעליות האלה יכול להגיע לפעמים לארבע קמ"ש ופחות. אתה רוכב על ההילוך הקל ביותר ונדמה לך שאיזה ילד תופס לך את האופניים מאחור. אגב, קרה לי כבר שילדים דחפו אותי עלייה שלמה. חבורה של ילדים נמרצים שהתרגשו כ"כ מהמשימה, ופשוט העלו אותי כמה ק"מ עד ראש העלייה מתוך התלהבות. הן

ויש את הנורא מכל, עליות תלולות וארוכות. וכזאת הייתה העלייה האחרונה בתורכיה. חמישה עשר ק"מ אחרי מעבר הגבול, בסמוך לעיירה פוסוף. הכביש יורד למטה, לחצות איזה וואדי ואז מטפס במעלה הרכס עד שיוצאת הנשמה. ידעתי על העליה הזאת עוד קודם, במפה מסומן מן כתם חום אפור פצפון שחותך את הכביש. מן חיתוך אדיש שאם מסכלים ברפרוף בכלל לא שמים אליו לב, אבל אם מסתכלים מקרוב רואים שיש בצהוב בהיר מאוד גם סימון של מעבר הרים ולידו את המספר אלפיים חמש מאות ארבעים. ל

יש לי מד גובה, וזה אומר שאני יודע מתי העליה תסתיים שזה לפעמים לטובתך ולפעמים ממש לא. השלב הראשון של העלייה הוא הניסיון להתחקות אחריה כבר מרחוק, להבין איפה היא מתחילה, ולקוות שהכביש לא ירד יותר מידי לפני שיתחיל כבר לעלות. ואז זה מרגיש כאילו הכביש משחק איתך תופסת. ברור לגמרי לפי ההיגיון ולפי המפה שצריך עוד לחצות את הערוץ הגדול מדרום, אי אפשר להגיע לראש הרכס בלי לחצות אותו. אבל איפה? אולי אפשר להמשיך הרבה מאוד בצד הזה של הערוץ, ולהישאר בגובה אלף שש מאות מטר ואז זה אומר שתוך תשע מאות מטר זה נגמר, כל סיבוב אתה מתפלל שהכביש ימשיך ויתמיד בקו הגובה ולא יחליט פתאום לרדת לערוץ. כ

אבל אז זה קורה, פתאום מזהים מרחוק את הגשר שחוצה את הנחל הרחק הרחק למטה. תמיד יש תקווה שאולי זו צומת, אולי זה לא הכביש שלך. אני עושה כאילו לא ראיתי אותו וממשיך באדישות לחפש את המשך הכביש על הגדה שלי. אבל תמיד אחרי כמה עיקולים, שחלקם ברוב חוצפה עוד מעיזים לעלות מעט, מגיעה הפנייה. ותמיד יש שם גם צומת של כביש שממשיך יפה יפה בקו גובה אבל לא הולך לאן שצריך. ויש את ההתלבטות אולי אפשר בכל זאת להמשיך איתו. אבל השלט אכזרי, ובאותיות ברורות וגדולות, וגם באנגלית למקרה שאתה לא יודע תורכית: ארדהאן, שמאלה. זה מרגיש כאילו מישהו מתגרה בך. ואז מתחילה הירידה המרה אל הערוץ. נו באמת! כבר הייתי בגובה, מה צריך עכשיו לרדת עוד שלוש מאות מטר ולעלות אותם שוב. עד שיש ירידה סוף סוף, אפילו אי אפשר להנות ממנה כמו בן אדם. טוב, אני מנסה להתנחם, אולי זה לא יהיה הרבה. אני פונה שמאלה בחוסר חשק, מתגלגל למטה בטיל, והגובה נעלם כמו כסף ביום סידורים, ככה זה מרגיש. שנייה אחת מורידים את העיניים מהספידומטר והופ, נאבדו להם מאה מטר, ועוד מאה ועוד מאה. חלאס! ה\

ואז הירידה נגמרת. התנופה נאבדת אחרי פחות משלוש מאות מטר. לא יאמן, חמישים ושישה קמ"ש הלכו לפח אחרי שלוש מאות מטר של עליה ושוב אני על ההילוך הכי קל, נאבק לשמור על קצב של מעט יותר מארבע קמ"ש. מ

תחילה עולים, אח"כ העלייה ממשיכה. כמה נורא זה כבר יכול להיות, אני מנסה להתנחם. יש אנרגיה באוויר והנה עליתי מאה מטר, סה"כ עוד אחת עשרה כאלה וגמרנו. עוד סיבוב ועוד עיקול ועוד גשרון קטן מעל ערוץ נחל. אבל אין שום מנוס, העלייה נמשכת ולא מרפה. מכוניות עוברות על פניי. הנהגים מתחלקים לשלוש קבוצות. יש את אלה שמסתכלים בך בפרצוף המום ושואלים אותך עם הידיים מה אתה עושה פה. לחברה האלה פיתחתי תשובה קבועה, אני פשוט עושה להם מן סימן כזה של "לא יודע" ומסמן שאני אדיוט עם האצבע, וזאת הרי גם קצת האמת. זה תמיד נורא מצחיק אותם אבל לא אותי. הקבוצה השנייה זאת קבוצת המעודדים. הם צופרים בהתלהבות, גם נהגי משאיות עצומות שמשום מה חושבים שזה מעודד אותי לשמוע צופר של אונייה מטר מהראש שלי, ומסמנים בידיים שלום, וקדימה הפועל קטמון. ויש את הסוג השלישי, אלה שעוצרים ומציעים לך לזרוק את האופניים אצלם בבאגז' והם יזרקו אותך למעלה. הם יכולים להיות מאוד נחרצים לפעמים ולא פשוט לסרב להם, ולא רק בגלל ההחלטיות שלהם. דבר אחד משותף לכל הנהגים, כולם תמיד מסתכלים במראה אחרי שהם עוברים אותי. כבר קרה כמה פעמים שנהגים כמעט נפלו לתהום בגלל שהמשיכו להסתכל במראה יותר מידי זמן. זה באמת די מוזר לראות רוכב אופניים נאבק על חייו כשהשלטים מסביב מורים לנהגים לא לנסוע מעל שישים קמ"ש בסיבובים. ה

ואז בשלב מסויים, אחרי דרך ארוכה מתחיל שלב הקונספירציה. אתה מתחיל לבנות כל מיני תאוריות כדי לנבא את המיקום המדוייק של סוף העלייה. לדוגמא, אנטנה של פלאפון. הרי אף דביל לא ימקם אנטנה של פלאפון לא בראש העלייה מה עם האנשים בצד השני של ההר, גם הם רוצים לדבר, לא? אז אתה מחליט שאתה נותן את הכל עד האנטנה ושם עוצר. אבל לפי כל החשבונות וההערכות זה לא אמור להיות יותר גבוה מאלפיים מאתיים מטר, מה עם עוד שלוש מאות מטר? ואז מתחיל השלב של השכנוע העצמי: זו בטח טעות במפה, בספידומטר, אולי זה כביש חדש שעובר דרך נתיב אחר. חושבים על כל גורם אפשרי לטעות עד שמגיעים לאנטנה, ומאחרוי הסיבוב מתגלים עוד שישה פיתולים תלולים. אוף! ה

ממשיכים עוד למעלה. הכביש חייב להגיע לראש הרכס איפה שהוא. העיניים תרות אחרי איזה שהוא אוכף, לא רחוק אבל אין שום דבר הכל רק הרים והרים גבוה מעלי, ואז יש את שלב המנהרה. אה, כמובן, התורכים רצו לחסוך את העלייה לראש הרכס ופשוט סללו מנהרה שחותכת מצד אחד לצד שני, מחפשים פתח בהרים, משהו, אולי איזה שלט אזהרה לקראת משהו. ואז יש את שלב השבירה, כשרואים מכונית קטנה למעלה למעלה יורדת לכיוונך, משאית סגולה, משהו חריג. טוב, תמיד יש כל מיני פיצולים ושבילי עפר שעולים עוד יותר גבוה מהכביש. מתעלמים מהעובדה הזאת, דוחפים את המבט חזרה אל הגלגל הקדמי והכיפוף של הסבל - התמונה הנפוצה ביותר בראש שלי בעשרה חודשים האחורנים - וממשיכים לפדל. האמת נזרקת לך בפרצוף אחרי שהמשאית הזאת עוברת לידך בשעטה והנהג מנופף לך בהתלהבות. לא חשוב מאיזה סוג הוא, למרות שבכיוון הזה הסוג השלישי לא רלוונטי, אני תמיד קצת ישנא את הנהג הזה. ו

השלב האחרון של הקונספירציה, מגיע כשהכביש פוגש את קו המתח. טוב, די , אם הקו מתח עובר פה זה סימן שפה זה הסוף, אף אדיוט לא יבזבז כסף ויעביר את קו המתח הראשי אפילו סנטימטר מעל נקודת החצייה הנמוכה ביותר של הרכס. וזה תמיד עובד. אבל מה, קווי מתח עוברים בקו ישר. באים טרקטורים, מפזרים את העמודים בשטח, למחרת בא מסוק, ומחבר את כל העמודים בקו ישר ותלול שהשיפועים שלו יכולים להיות מבהילים, אז אומנם כבר אפשר לראות שני עמודים קדימה מכאן את הסוף אבל עד לשם צריך יש עוד לפחות ארבעה ק"מ פתלתלים. ו

ואז זה מגיע, רוח הפנים של ראשי הרכסים מתחילה לנשוב. משום מה היא תמיד תמיד בפנים, זאת חידה שנשגבת מבינתי, למה הרוח הזאת תמיד תמיד בפנים. אבל ממילא מתקדמים כ"כ לאט שאין לה יותר מידי משמעות. מתחילה מן צינה שיש תמיד במקומות האלה. המספרים בספידומטר כמובן לא טועים, ומגיעים כמו תמיד בדיוק למספר הנכון. אבל מרגישים שזה כבר הסוף, יש מן אווירה באוויר שזה עומד להסתיים. ההרים שראית מלמטה נראים עכשיו כמו גבעות שעוד רגע ואתה בראשם, שזו תמיד אשליה, אבל כיף לחוש אותה ולחשוב שהאופניים ואתה העליתם אחד את השני מלמטה עד הנה. בסוף תמיד יש קטע נעים של מישור, כאילו לרכך את הנחיתה ולתת לך להעביר את ההילכים בכיף. עוד כמה מאות מטרים והנה אני למעלה. הנוף של הרכס מהצד השני נפתח תמיד במן הדר עוצמתי. עוד מבט אחד אחורה, תמונה אחרונה של הצד הזה של ההר וגמרנו. משהו משתחרר בך, יש איזו תחושת ניצחון קטנה ונעימה תחושה של הצלחה. מכונויות מסביב ממשיכות לטוס ועושה רושם שהנהגים כמעט אדישים לעובדה שברגע זה הסתיימה העלייה. אבל באופניים זה אף פעם לא ככה, זה תמיד רגע מיוחד. א

מיד אח"כ מתחילה החגיגה של הירידה, הדובדבן הקצר והמתוק, אה

עד העלייה הבאה... עד

13/10/07

לא פשוט לצאת שוב לדרך אחרי הפסקה כזאת. לא קל להתניע מחדש טיול מהסוג הזה, צריך להתרגל מחדש לכיסא, לאופניים הכבדות, לשגרת הרכיבה, לשקט. העיר טביליסי יושבת בתוך עמק ארוך וצר והמדרונות לכיוון צפון תלולים ולא מקלים על העניין. בהרים מזג האוויר כבר מעט קריר ובעצירות אני מתכרבל בתוך החולצה החמה שלי. ע

הסתיו בשיאו, השלכת יפה מאוד מאוד. יצא לי כבר לראות שלכת אחת לפני שש שנים בבולגריה, זכרתי שהיא יפה, אבל לא זכרתי עד כמה. ההרים צבועים בכל הצבעים בעולם. פשוט יפיפה. אי אפשר להתקדם, כל רגע אני עוצר לצלם את ההרים והעצים מעוד זווית, עוד צבע, פלח אחר של אותו הר שנראה כאילו הוא מכוכב אחר. יש שם כל צבע שרק עולה על דעתכם. כל עץ מורכב מאין ספור גוונים ואת מדרונות ההרים מכסים מליוני עצים, כמו ציור סוראליסטי, מן אלתור צבעים הרמוני ומיוחד שאין לו סוף. זה מרגיש כמו איזה שיר פסיכודאלי של הפינק פלוייד, כמו לרכב בתוך תמונה - טיול אופניים בארץ הפלאות. אם הייתי מספיק מוכשר הייתי כותב על זה שיר, אפילו חשבתי על שם, הייתי קורא לו שיר אהבה פומבי. ואני יודע גם למי הייתי מקדיש אותו. פשוט מהמם! ח

כעשרה ק"מ לפני העיירה מנגליסי, העיירה שבה תכננתי לישון, באחת הירידות, שני חברה בני עשרים בערך נופפו לי. זה קורה הרבה, ואין כח תמיד לעצור, בטח לא כשסוף סוף אני בשוונג, אני ממלמל אליהם חזרה איזה משהו, מסמן להם שלום עם היד מסתתר מאחורי הרעיון שלא הבנתי מה הם רוצים ממני וממשיך. כמה דקות אח"כ אני עוצר לצלם עוד כמה תמונות. הכביש עובר ליד מדרון תלול שצבוע אף הוא בצבעים אבל הפעם מאבן חול צבעונית ולא משלכת. מ

פתאום ראיתי את שני החברה מתקרבים אלי ומסמנים לי בידיהם. הם אומנם חייכו אבל משהו היה נראה חשוד בהתנהלות שלהם. הכנסתי את המצלמה לתוך התיק והתקדמתי לכיוונם. הם נעמדו לפני וחסמו לי את ההדרך. אני לא יודע להסביר למה אבל מהרגע הראשון הרחתי משהו מסריח, משהו היה לא נעים בהתנהלות שלהם. הם מסכלים בי ושואלים אותי מאיפה אני. אני אומר להם מישראל ולא מוסיף אף מילה. הם מחכים שאגיד עוד משהו אבל אני לא אומר שום דבר. אחרי כמה שניות של שקט אחד מהם שואל "טי יסט דיינגי, יו מאני" ומסמן עם האצבעות. הסתכלתי עליו ולא אמרתי כלום, כבר קרה לי הרבה פעמים ששאלו אותי אם יש לי סיגריה, אם יש לי אוכל, הרבה פעמים גם התעניינו אם יש לי כסף או לא אבל אף פעם לא בכזאת ישירות. אני מסמן מן תשובה לא ברורה לשאלה הלא ברורה שלו, הם לא מגיבים ויש מן שקט לא נעים באוויר. אני שואל אותו "טי יסט דיינגי?" הוא מתבלבל רגע, תופס את עצמו ואומר "נייטו". "יפה" אני אומר "טי נייטו, יא נייטו, שלום" אני טופח לאחד מהם על השכם, עולה על האופניים ומתחיל לנסוע. אבל העניין מסתבך. אחד מהם מחזיק את האופניים. אני מסתכל לו בעיניים תופס לו את היד, מזיז אותה מהכידון ומתחיל שוב לנסוע. הבחור השני דוחף את האופניים והם נופלות על הרצפה. פתאום אני מבין שהם באמת רוצים לשדוד אותי, נראה לי שעד הרגע הזה גם להם זה לא היה לגמרי ברור, הם חיכו לראות מה יקרה כדי להחליט. הדם מתחיל לזרום מהר מאוד בגוף, האדרנלין עולה לשמיים ואני מרגיש תחושה של אנרגיה מטורפת בכל הגוף. היינו ממש צמודים לכביש והיה ברור שאם תעבור מכונית זה ישנה את פני הדברים, אבל בדיוק ברגעים האלה תמיד הכל נגדך, זה לא שהכביש הזה עמוס בדרך כלל אבל פתאום יש מן שקט נוראי באוויר, אפילו טרטור קל של מנוע לא נשמע משום כיוון. לעזאזל! מ

הבחור השני צועק "דיינגי" ומתקרב אלי במבט נחוש, האופניים שוכבות על הרצפה. הוא ממשיך להתקרב אלי עוד ועוד וצועק בהסטריה שאתן לו כסף. שלפתי את הגז מדמיע שהיה בהישג יד, והתחלתי לצרוח עליו כמו שלא צרחתי על אף אחד בחיים שלי. הוא נבהל והתחיל להתרחק. הבחור השני ביינתים ניגש לאופניים והתחיל לגרור אותם לכיוון התהום. מזל שהוא כ"כ דביל שהוא לא חשב על להרים אותם ולהסיע אותם לשם כי אחרת לא הייתי מספיק להגיע אליו. התמונה של האופניים נגררות על הרצפה הקפיצה אצלי את הפיוז וחשבתי שאני באמת עוד שנייה מתפרץ עליהם. רצתי אליו עם הגז מדמיע מכוון אותו אליו וצורח עליו שאם הוא לא עף מפה אני מרסס אותו וזורק אותו מהתהום. יכול להיות שהסיפור היה נמשך עוד כמה זמן אלמלא באותו רגע היה נשמע טרטור של מנוע מהסיבוב, ומכונית הופיעה. שני האדיוטים בלי לחשוב פעמיים ברחו אל השיחים והתחבאו שם. ו

הרגעתי את הנשימה, ניגשתי אל האוטו ועצרתי אותו. היה שם זוג וכלב, הסברתי להם שברגע זה שני חברה ניסו לשדוד אותי ושהם מתחבאים פה בשיחים. הנהג הבין מייד ובא איתי לשם כדי לראות אם הם שם אבל לא ראינו אותם. הוא הציע לי להעמיס את האופניים על האוטו ולעוף משם יחד איתם. תוך שתי דקות האופניים כבר היו על הגגון של האוטו. חזרתי לשיחים כדי לספר להם עוד טיפה מה אני חושב עליהם במעט הרוסית שלי. ידעתי שהם שומעים אותי, מהמקום שאליו הם נמלטו לא היה לאן לברוח, המדרון היה תלול, והיה ברור שהם שם אבל לא ראיתי אותם. ם

אלכס ויאנה נפלו עלי מהשמיים, יש להם בן בגיל שלי פחות או יותר והם מייד לקחו את תפקיד ההורים הדואגים, כניראה הם מתורגלים, בדיוק הדבר שהייתי צריך באותו רגע. הם הודיעו לי אחרי חמש דקות שאני אשן אצלם הלילה ושאני יכול להרגיש בנוח. הכלב הקטן חש במתח שהבאתי איתי אל תוך האוטו ונבח כמו משוגע, ואחרי עשר דקות כשאני נרגעתי הוא גם נרגע. אלכס ויאנה שאלו שאלות, ונתנו לסיפור בדיוק את מידת תשומת הלב הנכונה, מצד אחד התעניינו ונתנו לי לפרוק ומצד שני לא עשו מזה ביג דיל ועזרו להירגע. הם בדרך למנגליסי לבית של אמא של אלכס לעשות מעט שיפוצים בבית. י

הם ארחו אותי את אחד הארוחים הנעימים שהיו לי בטיול. יאנה היא מורה לספורט בבית ספר בטביליסי ומאמנת כדורסל, היא גבוהה ממני בחצי ראש ומאלכס בראש שלם. היא הייתה רגישה במיוחד, וצנועה, והקשיבה לסיפור שלי על הטיול ושאלה שאלות על כל אחת מהמדינות שעברתי בדרך בעניין רב. אלכס גם כן מתחום הספורט, הוא מאמן האבקות חופשית וכל הבית מלא בפוסטרים על תזונה נכונה וכל מיני אלופי היאבקות גרוזינים, הייתה לו יומולדת אתמול ולי הייתה שלשום, זו גם הייתה סיבה למסיבה. הוא לא מחק את החיוך כמעט כל זמן שהייתי שם, גם אחרי שהבית כולו התמלא בעשן מיונה שמתה בערובה וסתמה אותה. הם האכילו אותי לשובע, הוסיפו לשולחן כל פעם פרי אחר מהבוסתן והציעו לי מיטה לישון בה. י

בבוקר כשהלכתי הם ציידו אותי בהמון אוכל. לחם, פרות, ירקות, גבינה וגוש חלווה ענקי שעדיין איתי (עשרה ימים אחרי). הם בקשו בכל הרצינות שאתקשר כשאני חוזר לארץ להגיד שהכל בסדר. אז אם אני במקרה שוכח, בבקשה תזכירו לי, הם באמת היו משהו מיוחד

י

בדרך לגרוזיה - חלק אחרון - אזרבייג'ן

עגנו בחופי באקו בדיוק בשעה שהכי מעצבן להגיע לעיר. נהג משאית אחד שראה אותי מתלבט סימן לי לבוא אחריו אל בטן האונייה בשעה שעגנה על החוף. זה נחמד לראות את הספינה מתקרבת לבטונדות שעל החוף, לאט ובזהירות עד שהיא נושקת להן בדיוק בנקודה שבה פסי הרכבת ביבשה משתלבים עם הפסים שבתוך תא המטען המפלצתי. האיש הטכני שורק שריקה לבחור בקצה השני של האונייה, מאה חמישים מטר ממנו, הכבלים נמתחים, והספינה מתיישרת בקו אחד עם הבטונדה. כ

חמקתי החוצה עוד לפני שהנהגים הספיקו להתניע והתגלגלתי עד השוטר החייכן שעמד ליד הדוכן של הדרכונים. כמה חברה נחמדים מהדרך עזרו לי למצוא מקום לישון בו, משימה שיכולה להיות מאוד לא קלה לפעמים בייחוד במדינה חדשה

ראיתי הרבה מקומות עניים בדרך, ואזרבייג'ן בגדול ממש לא מדינה ענייה אבל הגסט האווס הזה נראה לישבר שיא. הוא היה ממוקם בין שני פסי רכבת, ממש ככה. זה לא יאמן. הרכבות נכנסות לאוניות ועוברות משני צידי הבית. המרחק בין הרכבת למיטה שלי, שהייתה בדופן של החדר שפונה החוצה, היה פחות משישים סנטימטרים, ומהצד השני של הבית זה היה משהו כמו מטר. אמנם הרכבות לא נוסעות מהר כי הם נכנסות אל תוך האונייה, אבל זה לא נעים להתעורר בלילה מרכבת של 60 קרונות שנוסעת לאט לאט לתוך הספינה. כשחזרתי בלילה מארוחת ערב הייתי צריך לחכות 5 דקות שהרכבת תסיים להיכנס כי היא חסמה את דלת הכניסה לחדר שלי

יצאתי לדרך כבר ביום שלמחרת, באקו נראית עיר יפה מאוד אבל היא תחכה לביקור הבא שלי פה וכרגע, אחרי שבוע, עושה רושם שיהיה אחד כזה

ארץ חדשה, שפה חדשה פחות או יותר - השפה באזרבייג'ן מאוד דומה לשפה האוזבקית והקרגיזית - פרצופים חדשים, עולם חדש. האמת היא שאני לא אוהב להתחיל בבירה, יותר נחמד לדעתי לטעום מעט מהמדינה ואז להגיע אל המרכז שלה ולדמיין שזו אותה מדינה כמו בדרך. הפעם זה הפוך. יש המון שאלות, איך מזמינים פה אוכל, איך אומרים שלום, איך תודה, מה מותר, מה אסור, איך נראים פה האנשים ומה מעניין אותם. יש לי סה"כ שבוע לאסוף את התשובות לשאלות האלה, אני יוצא לדרך. כ

כמה ימים אח"כ. אזרבייג'ן מאירה לי את פניה. היא מסתברת כמדינה שלווה מאוד ונעימה מאוד. פגשתי שלושה רוכבים שעברו פה בדרך והם כולם דיברו בגנותה, כניראה לא היינו באותו מקום. כמעט בכל הלילות כאן הזמינו אותי מעט לפני הלילה אנשים חביבים לישון אצלם בבית או לפתוח אוהל בחצר. אם אני לא טועה, אכלתי כאן שש ארוחות צהריים ובארבע מהן בעלי המסעדות סרבו לקחת ממני כסף, או שהאורחים מסביב התעקשו לשלם במקומי, והכל במן פשטות נעימה. הילדים באופן קבוע מצטרפים אלי בריצה ליד האופניים ואין לי מה לעשות עם כמויות התפוחים והאגסים שמעמיסים עלי שוב ושוב. היא מפליאה בבתי קפה במיקומים נהדרים, בכל מקום יש איזה מנגל עם פינות ישיבה נעימות, נופים מקסימים של מורדות הקווקז שהולכים ומתעצמים ככל שמתקדמים מערבה, ארץ שלווה, אנשים רגועים. הם סיפרו לי הבה מאוד על הסכסוך שלהם עם ארמניה. נגורנו קרבח, איך שלא מאייתים המקום הזה, נמצא בדרום מערב המדינה ויש שם מחלוקת עם הארמנים שפתחו שם מן מובלעת אוטונומית ומסרבים לצאת משם, בחלק הזה של המדיהנ לא מרגישים שום דבר. אחרי שבוע באזרבייג'ן אין לי שום ספק שהם צודקים. מעניין איך זה היה נראה אחרי שבוע בארמניה... כ

באזור העיירה שאקי, בראש אחת העליות, נופפו לי חבורה של פועלי בניין מראש אחד הבתים. האמת שזה קורה די הרבה, ואי אפשר לעצור ולשבת עם כל אחד אם אני רוצה להספיק להגיע עד סוף החודש לטבליסי אבל עוט'מן, הקבלן האחראי על השיפוץ של הבית, היה כ"כ החלטי שלא נאמר מעט מאיים בהזמנה שלו שלא יכולתי לסרב, גם ככה כבר עושה רושם שאני בפור על הזמן, לא תהייה בעיה להגיע מכאן עד טביליסי בארבעה ימים. נכנסתי לחצר של הבית. תוך שנייה כבר האוכל היה על השולחן. מנה של בורש, שזה מן מרק על עגבניות עם תפוחי אדמה ובשר, קבב טרי, לחם תוצרת בית, תה, פירות וכמובן המון וודקה. הם לקחו אותי לסיבוב בבית המשופץ, עוט'מן אומנם מתנהג כאילו הוא בעל הבית אבל הוא לא באמת, הוא התנצל בדרכו ואמר שאני לא יכול להישאר לישון איתם, התקשר בפלאפון, צעק כמה צעקות החלטיות, ושלח אותי לחבר שלו, לא רחוק מכאן שיש לו מסעדה ששם אני יכול לפתוח אוהל ולישון. נפרדתי מהם בחיוכים רבים, הוא באמת היה בחור נחמד ביותר בעל חוש הומור גברי וולגרי טיפוסי. הם העמיסו עלי כמויות של בסקוויטים ומתנות ושלחו אותי להמשך הדרך.ל

טוב, אין באמת דרך לספר הכל, ואולי זה קצת לא פייר לספר רק על עוט'מן, אחרי הכל באמת היו עוד כ"כ הרבה אנשים טובים ומפגשים נעימים, מפגשים וחוויות שבאמת יום אחד יהיו חלק מחוויה בלתי נשכחת שכיום אפשר לאמר שהם סוג של שגרה אבל ברור מאוד כמה הם לא שגרתיות

הספקתי להגיע לגרוזיה בעשרים ותשע לחודש ולטבילסי בשלושים בשעה שלוש בצוהריים בדיוק שתים עשרה שעות לפני שהחברה נחתו. נאבקתי למצוא מלון לא נורא נורא יקר שיעמוד בסטנדרטים המשתנים של החברים. בשלוש בבוקר נסעתי לשדה התעופה, בדרך כמובן נגמר לנהג המונית הבנזין וכמעט פספסתי את החברה באולם הקבלה אבל כדרכם של הדברים החברה התעכבו מעט ביציאה והגעתי לאולם הקבלה עשר דקות לפניהם, אני יוצא לחופשה של עשרה ימים בגרוזיה, מנוחה מהאופניים אבל עם הרפתקאות משלה. כ

בדרך לגרוזיה - על המים

האורות של אקטאו נעלמו מאחורי האופק, הים מלא באסדות נפט ועל המים פזורים כל מיני נקודות מוארות משונות. צפירה ארוכה נשמעה ותוך רגע היינו בלב הים, הרחק מכל מקום שהוא. משהו מאוד מפחיד אותי בים, משהו מאוד מאוד זר לי כאן, אולי זה בגלל שבירושלים אין ים ואולי בגלל שסתם איבדתי את הכיוון בכל המים האלה בחושך. כמו ברכבת גם פה אני דמות חריגה אבל האנשים מחייכים ונעימים. אחד החברה שעזר לי עם הדרכונים בנמל דפק על הדלת של החדר והזמין אותי להצטרף אליהם לשתייה של כוס תה לפני השינה במסעדה שעל האונייה. כוסות תה בצורת גוף של בחורה, זכוכית עדינה וטבחים עבי כרס מעשנים ושותים, מידי פעם קמים לזרוק את הסיגריה לים וכדי לירוק. האמת לא ראיתי אותם יורקים אבל זה שמספרים באגדות על יורדי הים. ה י

הדרך נמשכה 20 שעות, מה שואמר שהים היה רגוע. רוב הדרך ישנתי. בשעה שתים עשרה בצהריים התעוררתי ועליתי לסיפון. הספינה נושמת על המים, ככה זה מרגיש לי, מן עליות וירידות. איך שהוא שרדתי את כל הדרך בלי בחילה.. אני רק יכול לדמיין כמה נורא זה היה יכול להיות עם בחילה או עם כאב ראש. ר

על הסיפון פגשתי כמה חברה בני גילי שדיברו אנגלית לא רע. מסתבר שהם סטודנטים מבית הספר לימאות באוניברסיטה בבאקו בשנת ההתמחות שלהם. הם לומדים שנתיים של לימודים תיאוריה, מתפצלים למגמות של ניווט ואלקטרוניקה ויוצאים לעוד שנת לימודים של סטאג' בים. כולם הכירו את כל ערי החוף של ישראל. הם דיברו בגנות הימאות של הים הכספי, הכסף פה לא טוב הם אמרו ואין יותר מידי ערי נמל, משעמם, האמת, אני די מסכים איתם אם אני משווה את זה ללהיות ימאי בים התיכון. מוזר לחשוב עליהם יום אחד קברניטים של ספינה גדולה, נודדים בים. הם ארחו אותי מאוד יפה והביעו עניין בטיול ובאופניים. מאוחר יותר, קפצתי לעושת סיבוב בחדר המכונות של האונייה. חברה נחמדים

החוף העגול של באקו כבר ממש פה - הגענו! איזה יופי

בדרך לגרוזיה, חלק ג

אם היו מספרים לי שלפני ארבעים וחמש שנה הסובייטים הלכו למקום הכי נידח ובנו שם עיר סודית שאף אחד לא יודע עליה כדי לפתח שם נשק גרעיני, אפילו אז לא הייתי מדמיין את המקום הזה כמו אקטאו. זה אולי המקום הכי הזוי שהייתי בו מימי, למרות הנטייה שלי להיסחף אני חושב שהפעם זה יהיה נכון. האמת, מי שנמצא בתוך העיר לא ממש יכול לשים לב למה שקורה מסביב כי גם פה, כמו בכל עיר שהייתה פעם תחת שלטון רוסי, יש אנדרטה גדולה, ואם עומדים ממש באמצע מוקפים מכל הכיוונים בשדרות עצים, אבל הריחוק של המקום הזה מכל דבר אחר הוא בפרוש משהו ייחודי. תחנת הרכבת מרוחקת 20 ק"מ מהעיר הדרך מפה עד למרכז עוברת בין קידוחי נפט וכבישים סרגליים שלאוכרם טסות במאה שמונים קמ"ש מכוניות שחורות ומפוארות. הזוי. ו

כשחשבתי אתמול בבוקר מה אעשה כשאגיע לאקטאו אמרתי שדבר ראשון ארוץ אל הנמל כדי לראות מתי יש מעבורת. אבל עכשיו כשאני כאן, כל מה שבא לי זה למצוא מלון, להתקלח לאכול משהו ולישון כמה שעות ואז להתפנות להתעסק בהמשך הדרך, מה הסיכוי שתהייה מעבורת בדיוק עכשיו? זוג רוכבים שפגשתי בדרך הנה שבאו מהכיוון ההפוך אמרו לי שהם חיכו לא פחות מחודש בבאקו למעבורת שתצא לאקטאו, מה הלחץ? אני עומד מול השלט שאומר ימינה לאקטאו וישר לנמל, ומחליט לדבוק בהחלטה ולנסות לפני הכל את הנמל, מה יש לי להפסיד, המקלחת תחכה. ו

עוד כמה פניות של 90 מעלות בדיוק, ופתאום נגלה אלי הים הכספי. ים כחול. הריח של הים עולה באחת, זאת הפעם הראשונה מאז שיצאנו לדרך שאני רואה ים. איזה כחול, איזה יופי, איזו שלווה, מדהים איך גם מבעד למסועים האין סופיים ולתחנות הקידוח שמפוזרות פה בכל עבר הים עדיין נראה כמו ים - יפה ומרענן. ו

"את צוחקת עלי, אין שום סיכוי" אני אומר לפקידה בקופה של הכרטיסים. "לא יכול להיות שאת אומרת את האמת" היא מהנהנת כאילו היא מבינה עברית. אני מביט בדף שהגישה לי, שרשום עליו חמישים דולר מוקף בעיגול, מתחת התאריך העשרים ואחת בספרמבר וליידו השעה 16:00. "אני לא מאמין!" כמעט נישקתי אותה. השעה הייתה 13:45 ויש מעבורת שיוצאת בדיוק בעוד שעתיים ורבע מכאן לבאקו! בול פגיעה! איזה פוקס!. אני מסרב להאמין. כל המאמץ השתלם! אני שואל לשם השעשוע מתי המעבורת הבאה והיא אומרת שרק עוד שבוע ושהיא לא יודעת בדיוק באיזה יום. היה שווה למהר, ועוד איך שווה! התחלתי לרקוד שם מרב שמחה, העולם פשוט חייך אלי. אפילו השומר בכניסה שהייתי צריך לריב איתו שיתן לי להכניס את האופניים לביתן של מכירת הכרטיסים, הוא והחבר הדביל שלו שצפר לי בצופר במשך דקה שלמה כשאני משכנע אותו שיוותר לי "רק הפעם", חייכו אלי בחזרה. לא יאמן! אני משלם לה מהר מהר לפני שתתחרט. מבחינתי זה עדיין בגדר בלתי יאמן. אנ צריך להזדרז לקנות קצת אוכל באקטאו, השייט אומנם אמור להימשך עשרים שעות אבל בים סוער, כך סיפרו לי, זה יכול לקחת גם כמה ימים. ו

בשעה 15:00 התייצבתי בדלפק הכניסה למעבורת. היו שם פרצופים שונים ומשונים, רובם עם המון מזוודות. פרוצופים שונים מכל הגילאים: זקנות עם ציצים עצומים ופנים מקומטות לבושות שמלות פרחוניות ומצוידות כל אחת באולי 15 שקי פלסטיק, שני חברה צעירים, סטייליסטים עם חולצות מכופתרות, מכנסי ג'ינס מתרחבות משקפי שמש, שלושה ברנשים עם חליפות ועניבות מצויידים במזוודה ועל ראשם כובע קסקט אלגנטי, משפחה שכניראה באה לחופשת קיץ באקטאו, חולצות חוף ים, כובעי מצחייה, מכנסי שלושת רבעי צבעוניות ועוד. כולם מדברים בליל שלם של שפות וכמעט לכולם יש שיני זהב. ו

בשעה שמונה בערב נפתחת הדלת מהצד השני של החדר ובפתח מתגלה שוטר עם הכובע ביד ושפם. הוא מגרד בראשו עם היד שאוחזת בכובע ותוך חמש שניות, כאילו השתחרר איזה קפיץ, כולם רצים כמו מטורפים לתפוס מקום בתור. זה דבר שאני אף פעם לא אצליח לתפוס. גם כשיש לך מקום מסומן, גם כשאין שום סיבה להזדרז, ברגע שאפשר, כולם טסים לתפוס מקום כאילו עוד רגע מרימים עוגן ומי שלא הספיק כבר לא יעלה והספינה תעזוב בלעדיו. מה זה כבר משנה? שיהיו בריאים. ג

ו
הגיע תורי. אני אוסף את האופניים העמוסות, מנתק את התיקים מעביר אותם דרך מכונת השיקוף, ומחבר אותם חזרה. ניגש אל הדלפק של החתמת הדרכונים ומגיש את הדרכון להחתמה. הפקידה בדלפק יפה ועדינה, לבושה במדים שחורים וכובע עצום ומאוד לא הולם עם סמל של כוכב. היא מדפדפת בעדינות ראוייה לציון בדפים של הדרכון ושואלת אותי משהו ברוסית. אני לא מבין מה היא רוצה. היא מרימה מהשולחן את אחד הדפים ומראה לי אותו. זה הדף שקיבלתי ברכבת שהשוטר לקח ממני. אני מסתכל עליה, מסתכל שוב בדף, שוב עליה ואומר "נייטו". היא מרימה שתי גבות ולא יודעת מה לעשות. גם אני לא ממש יודע. היא הולכת רגע וחוזרת כעבור שתי דקות עם שני חברה שאחד מהם יודע לספור עד שלוש באנגלית. הוא מנסה להסביר לי מה הבעייה ואני לא מבין אף מילה ממה שהוא אומר. אבל אין שום צורך בהסברים אני מבין הכל, אי אפשר לצאת מקזחסטן בלי הדף הזה, ואם אין לי אותו זו בעייה אמיתית. מה עושים?הגברת משאירה אותנו לבד רגע ואנחנו מתחילים לקשקש. מסתבר שהם נהגי משאית שמובילים איך לא, כותנא לתורכיה, אנחנו מדברים ואני מתחיל להתייאש. אני לא רואה איך אני מסתדר עכשיו בלי הדף הזה. ואז משום מקום הוא שואל אותי איזה שפות אני מדבר. "עבריסקי, אנגלסקי וערבסקי" החבר שלו שעד עכשיו היה בשקט פותח עלי שתי עיניים ושואל "תחכי ערבי???" "אייוה!!!" "לא וואלה, שו אסמכ?" "איוב..."התחלנו לדבר בשצף ואנשים רבים התחילו להתגודד סביבנו ולראות מה קורה שם. ו
שמו עלי דין, הוא גר על גבול תורכיה סוריה, ובמסגרת העבודה שלו עם הסורים הוא למד ערבית ומדבר מצויין. הארוע הפך להיות חגיגה שלמה. אנשים רבים הופיעו ותוך שנייה אחת כולם היו בעדי. העניין הוא שהבחור לא ידע רוסית. אבל אין בעייה. החבר שלו גדל באזרביז'ן והוא מדבר רוסית, ובטלפון שבור הצלחתי להסביר לה ולמפקח הראשי שהספיק להגיע ביינתים (שיותר מלעזור בא כדי לראות אותנו מדברים ערבית) מה הבעייה כמובן שדאגתי להגזים קצת ואמרתי שברכבת שוטר אחד לקח לי את הכרטיס ואני אמרתי לו שאני צריך את הכרטיס הזה אבל הוא התעקש ואמר שאני לא צריך אותו, ואז הוא פשוט נעלם ולא מצאתי אותו יותר. הדברים שאמרתי עברו מעברית, לערבית, לתורכית, לאזרביז'נית ועד שיצאו ברוסית והתקבלו בהבנה אצל המפקח הנחמד שרחמיו נחמרו. הוא לקח את החותמת ובכבודו החתים לי את הדרכון. העשרים ואחת לספטמבר אלפיים ושבע. ו

כעבור שעתיים האופניים כבר היו יחד עם קרונות הרכבת ושאר משאיות בבטן האונייה ואני כבר הייתי על הגג, אחרי מקלחת מפנקת בחדר המשותף שלי עם שתי זקנות פטפטניות ומרגיזות. רק באחת עשרה בלילה הרמנו עוגן, האורות האחרונים של אקטאו נבלעו מעבר לאופק ויחד עם עוד מאה נוסעים, יצאנו לצלוח את הים הכספי על האונייה מרקורי 1. ו

זה בטח נשמע לא אמיתי, אבל זוהי אמת לאמיתה! אין לי ספק שבלי העזרה של עלי הייתי עכשיו עדיין באקטאו שובר את הראש על להשיג את הכרטיס הזה. כשיש סיבה טובה לפעמים נדמה שגם אלוהים נרתם איפה שהוא יכול... ו

בדרך לגרוזיה, חלק א

ניר שירה ואיתן הודיעו שהם באים לבקר בגרוזיה. שזה צופף גם את לוח הזמנים אפילו של נווד כמוני לחופשת הסמסטר של העולם האקדמי וצריך היה להזדרז. כדי להגיע לגרוזיה בשלושים לחודש צריך בעשרה ימים להספיק לצאת מאוזבקיסטן, לחצות את קזחסטן, לצלוח את הים הכספי, לעבור את אזרביז'ן ולהתקדם 150 ק"מ בתוך גרוזיה מהגבול עד טיבילסי. אבל כשיש סיבה כ"כ טובה, הדברים תמיד מקבלים גוון אופטימי וכאילו כולם (חוץ מהקזחים) נרתמו למשימה: הרוח, מצב הרוח, האנשים על הדרך, כרטיסנים, סדרנים, לוחות זמנים, העורף בבית,, רכבות ולפעמים נדמה שגם אלוהים בכבודו עוזר איפה שהוא יכול

התאריך היום הוא 19 לחודש ואני בעיר נוקוס, הבירה של חבל הקרקלפקסטאן באוזבקיסטן, שנראה אתכם אומרים את זה שלוש פעמים ברצף. רכבת ישירה מפה לאקטאו - עיר הנמל בקזחטן- אין, וצריך להחליף רכבת. אפילו רכבת מכאן לביינו, תחנת המעבר, אין. צריך עוד להתקדם עד העיירה הבאה - קונגרט, שהיא במרחק 110 ק"מ מכאן. 110 ק"מ על כביש ישר כמו סרגל, שחוצה את המדבר בקו אווירי יבשתי. קניתי לי כרטיס לרכבת של מחר בבוקר בשעה שבע וחצי. אני כבר עומד לצאת לדרך בשעה 15:00. ופתאום מופיעים תיירים, ופתאום יש עם מי לדבר ועם מי לצחוק, ועם מי לפרוק מעט חוויות. חבל לוותר על הזדמנות יוצאת דופן זו אחרי כ"כ הרבה ימים עם אנשים שבמקרה הטוב יודעים רוסית. ודווקא היום פתאום אני מוצא את המסעדה שכל הדרך אני חולם עליה עם המלצר שאפילו יודע כמה מילים באנגלית ואפשר להזמין אצלו אוכל כמו שצריך. אני פשוט לא מצליח לצאת. עוד קבב, ועוד כוס תה, ועד לאנגמן (שזה סוג של אטריות מבושלות עם ירקות), ועוד שישליק עוד סלט, אני כאילו משלים את כל התוספות שהייתי שמח לאכול עם האורז שאכלתי בשבוע האחרון

לא ברור איך, אבל אני יוצא לדרך רק באחת עשרה בלילה. אפילו הירח כבר שקע, חושך מצרים ואני מצוייד במחזירי אור אין סופיים. הדרך טסה, האוויר עומד והרוח לא מפריעה. שמונים ק"מ חשוכים לחלוטין עברו להם כהרף עין. כל הלילה עברו על פניי לא יותר מחמש מכוניות, חוץ מהפועלים במפעל הכותנא לא ראיתי אף אחד. הכותנא היא מקור הפרנסה של תושבי הדלתא של נהר אמו דריה, היא מכונית פה הזהב הלבן. גם באמצע בלילה הזרקורים של המפעל עוד מאירים והאנשים עובדים במרץ. זה היה נראה כמו מחנה עבודה באמצע המדבר, אורות מטורפים מאירים מגרש עצום ועשרות, אולי מאות אנשים מתרוצצים ומעבירים ערמות עצומות של כותנא, ממסוע אחד לאחר. הסתכלתי עליהם בייאוש. מזל שלא ראו אותי, בטח היו מרחמים עלי אם היו שמים לב אלי

אבל לשמחתי אף אחד לא שם לב אלי. הדרך, בלי שום עיקול ולו הקל שבקלים, עברה מהר מאוד ומצאתי את עצמי מוקדם משציפיתי כבר די קרוב לתחנת הרכבת. החלטתי לעשות הפסקה ונזרקתי מאחורי איזה שיח, היכנתי לי כוס קפה חם. מדהים, היום בצהריים עוד היו ארבעים וחמש מעלות וכרגע הספידומטר הראה שש מעלות. נדחפתי לתוך השק"ש. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר. כיוונתי שני שעונים מעוררים לשעה חמש וחצי ונרדמתי מייד

אני בכלל לא זוכר שהשעונים צלצלו. בפוקס התעוררתי בשעה שש בבוקר. זינקתי מיד, ארזתי את השק"ש וחזרתי לכביש. פתאום הבנתי שאני עלול לפספס את הרכבת. נשארו לי עוד עשרים ק"מ וצריך עוד למצוא את המיקום של תחנת הרכבת בתוך העיר הנידחת, לא רציתי שכל המאמץ הזה יהיה לחינם ואני אפסיד את הכרטיס שלי ויום שלם של התקדמות, רכבת מקונגרט לביינו יש רק פעם ביום - צריך לזדרז. הרוח לא התחילה לנשוב עד השעה שבע בבוקר. כשהיא התחילה, אומנם כבר הייתי בעיירה אבל השעה הייתה כבר 07:15. חיפשתי בחורה לשאול אותה איפה תחנת הרכבת. מה לעשות, לא נעים לאמר, או שבעצם נעים מאוד, אבל אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה הוא שאם אתה ממהר תמיד תשאל אישה. כששואלים גברים זה כמעט תמיד יקח יותר זמן, זה תמיד יהיה כרוך בכל מיני שאלות נוספות , התחכמויות, כל מיני דרכים להראות כמה אנחנו חכמים ולא משנה מה השעה, כמה אתה ממהר או כמה מבינים אחד את השני, זה תמיד נגרר לשיחות על ויזת עבודה לישראל - בכל שעה, בכל מקום. הרחובות היו שוממים. קפצתי על הבחוה הראשונה שראיתי. הבעייה היא שהתושבים פה אפילו רוסית הם לא ממש יודעים, הם מדברים את השפה המפורסמת קרקלפקית ואין לי שום מושג איך אומרים רכבת בקרקלפקית. פניתי אליה בחיוך ועשיתי פנטומימה של צופר של רכבת "טוווו טווווו" ושאלתי בעברית: "איפה תחנת הרכבת?" וזה עבד יופי, הגברת הבינה אותי מיד, והבינה גם שאני ממהר. בלי יותר מידי סיבוכים הסבירה לי בתנועות ידיים שאני צריך לחצות את הגשר, צומת ראשונה ימינה, אח"כ שוב ימינה, ואני כבר אראה. היא הצביעה על טרזיט שעבר ליידנו וסימנה לי לעקוב אחריו. הודתי לה בחיוך והיא חייכה אלי חזרה. זינקתי על האופניים. השעה אצלי הייתי כבר 07:24

ובדיוק כך היה. גשר, ימינה וימינה. הגעתי אפילו לפני הטרנזיט - יבורך מי שהמציא את מבינות העניין בעולם הזה. הגעתי לרכבת שלוש דקות לפני היציאה לדרך, הספקתי רק לזרוק את עצמי לתוכה. ועוד לפני שהספקתי לפרוק את התיקים מהאופניים, הסדרן, דחף אותי פנימה, סגר את הדלת ויצאנו לדרך

בדרך לגרוזיה, חלק ב

הרכבת מתחילה לזוז. מקדימה אומנם שני קטרים עושים רעש כמו של מעבורת חלל אבל בקרון 28 לא שומעים שום דבר. מסתכלים החוצה ופתאום רואים שהנוף מתחיל לזוז. 07:35:00, העיקר שאני פה. אני פורק את האופניים מהציוד ומניח את האופניים בחדרון הקטן שבין הקרונות, קושר אותם ורץ לתפוס לי את מקום בקרון. הרכבת עמוסה לעייפה. פרצופים שונים ומשונים, קזחים, אוזבקים, קרקלפקים, טורקמנים, (לא שיש לי מושג איך מבדילים) אפילו כמה סינים וישראלי אחד. ספק אם היה שם עוד תייר על הרכבת. אני נוטה לחשוב שלא, אבל זו תופעה מוכרת אצל תיירים, תמיד כשנדמה שאתה האדם הלבן הראשון שמגיע לאן שהוא, ואז אתה מגלה ששלושה ימים לפניך עברו שם חבורה של תיירים צרפתים על אופנוע או על גמל (אגב, זו לא בדיחה, יצא לנו לפגוש בקשגר חבורה שמטיילת לאורך דרך המשי על גמל!). על כל פנים, יש או אין תיירים, אין ספק שאני דמות חריגה בנוף פה שזו תחושה שאפשר להגיד שגם התרגלתי אליה וגם קצת נמאס לי ממנה

התיקים מעלי, האופניים קשורות, התיק החשוב (זה עם המסמכים) מונח ליד הראש, אני על הרכבת, שום צרה של ממש לא מטרידה את מנוחתי. אני מניח את הראש על השק"ש ומנסה להירדם. אני משום מה לא עייף, אני בוהה בתקרה ומחכה שהשינה תאסוף אותי אליה. עדיין קשה לי להאמין שאני על הרכבת. עוברות חמש דקות, הבתים האחרונים של העיירה הרחוקה נבלעים מאחרוי הנוף האין סופי. פתאום הדלת נפתחת ומופיע תור של אולי 20 נשים צפצפניות שנשמעות כמו שאני מדמיין את הגמדים בשלגייה רק בלי המצנפות, כמו מקהלה לא מתואמת צפצפניות וממהרות שמחזיקות סלים וסירים ומוכרות מכל טוב. מאכלים קזחים, אוזבקים, ומה לא. סומסה (שזה סוג של בורקס ממולא בשר), מנטה (כיסוני בצק מאודים עם בשר או עם דלעת), פלוב (מנת אורז עם גזר ומעט בשר), תה, קפה, סמטנה (סוג של יוגורט) ועוד ועוד. אני פוזל אל השכנים לראות כמה כל דבר, ואז קונה המון מהכל. אכלתי שם בשביל שבוע שלם. העייפות עוד לא הכתה בי וגם רעב לא הייתי. אבל כשם שחמש דקות אח"כ צנתי בשינה של שבע שעות שנעלמו כלא היו, כך משום מקום גם הופיע הרעב שרק הלך והתגבר ככל שאכלתי. אכלתי ואכלתי ואכלתי. וזה אחרי שרק אתמול בערב ישבתי בנוקוס, לא מסוגל אפילו לחשוב על אוכל. בנוסף לזרות הלאומית שלי אני חושב שגם כמויות האוכל שאכלתי היו זרות למושגים המקובלים אצל המקומיים, אבל אני צחקתי וגם שאר הנוסעים צחקו. צחקנו עליי ביחד

מישהו ניער אותי. הגענו לעיירת הגבול של קזחסטן. הופיע שוטר זעוף. הוא בקושי עבר בדלת הכניסה לקרון. הוא עמד בפתח, ידיים על המותניים והחותמת בין האצבעות, עמד והסתכל מסביב עד שעיניו נתקעו בי ושמה הן נשארו. הוצאתי את הדרכון ובמבט מתנצל הגשתי לו. מלאתי את הפתק שממלאים בכניסה לקזחסטן והחתמתי את הדרכון. שאלתי את השכנים שלי אם יש עוד משהו לעשות, וחזרתי לישון. כעבור 5 דקות הופיע שוטר נוסף הסתכל בדרכון שלי, לקח את הפתק שנתן לי השוטר הראשון, אמר לי משהו והלך. לא הבנתי מה קורה אבל הייתי הרוג. פשוט נרדמתי

בשמונה וחצי בערב הגעתי לביינו. שמונה שעות הנסיעה, שזה מה שהבנתי ממוכר הכרטיסים בנוקוס הפכו לשלוש עשרה אבל הדרך הייתה נחמדה. בלי שום ארועים מיוחדים. אם נוקוס זה מקום רחוק ולא מוכר אז ביינו זה אפילו עוד יותר. ניסיתי לשאול את האנשים בתחנה איפה אפשר לקנות כרטיס רכבת לאקטאו. בחור נחמד אחד הפנה אותי למשרד כרטיסים מהצד השני של הכביש. ניגשתי לברר מתי הרכבת. איזה יופי! יש עד אקטאו שיוצאת בעוד שלוש שעות, בדיוק מה שאני צריך. המחיר הוא 1250 דיינגי (המטבע הקזחי), אבל אין לי אפילו דיינגי אחד. אני שואל אם אפשר לשלם בדולרים ואומרים לי שאין על מה לדבר. "אפשר להחליף דולרים לדיינגי?" אני שואל "נייט!" עונה הגברת בדלפק "גדה יסט בנק?" "בנק נייטו! זבטרה" (מחר). "אוזבקסקי סום חרשו?" "נייט!". אני יוצא החוצה ומנסה להבין אם אפשר להחליף את מה שנשאר לי מהכסף האוזבקי לכסף מקומי. אני אוסף כל פיסת סום שנותרה לי וניגש להחליף את הכסף אבל המוכר הכי פחות רמאי שאני מצליח למצוא. אם היה פה בנק נורמלי אין ספק שהכסף היה מספיק, אבל כולם, פשוט כולם פה מניאקים. הצלחתי להחליף אלף מאתיים דיינגי, זה אומר שחסרים לי חמישים שזה פחות או יותר שקל וחצי. אין שום סיכוי שהשקל וחצי האלה יפרידו בייני לבין הרכבת של היום בערב, אני מסרב לקבל את העובדות. יש לי שטר של 100 דולר ועוד שתי שטרות של דולר אבל אין לי מה לעשות איתם ואין לי שום כוונה לחפש מקום לישון עכשיו, זה לא בא בחשבון. אני מחכה לאנשים בכניסה לקופות ומנסה ושואל אחד אחד את כולם ואת כולן אם משהו מדבר אנגלית. בכל תחנת הרכבת בבינו, שאלתי לפחות מאה אנשים, אף אחד לא דיבר אנגלית, ומילא זה, הפרצופים של האנשים מתנשאים ומאוד לא מזמינים, כולם מסתתרים מפני הלא מוכר. אפשר להגיד שאני מבין אותם אבל התחושה מייאשת. תחשבו על זה רגע. שקל וחצי מפריד בייני לבין הרכבת הזאת, איזה יאוש. אני מתחיל לחשוב על כל הסומסות שאכלתי על הרכבת. על מה שהייתי צריך זה לוותר על שתי כוסות תה או סומסה אחת פחות, שזה לא אומר להישאר רעב, זה פשוט אומר להסתפק ב 14 ולא ב 15 אבל אני כבר כ"כ רגיל שאפשר לשלם בדולרים בכל מקום. לעזאזל! ב

פתאום הופיע זוג נחמד וחייכן. החלפנו מבטים ואני ניצלתי את הסולידריות, שהיא הרבה פעמים הרבה יוצר נחוצה מאנגלית ולפעמים גם יותר מעברית, ושאלתי אותם אם הם יכולים להחליף את שני הדולרים האלה לכסף מקומי. האישה מהדלפק של הכרטיסים צעקה משהו מאחור, כניראה הסבירה להם את המצב. הם החליפו בינהם כמה מילים ואז אמרו שהם מוכנים להחליף איתי את שני הדולר תמורות 50 דיינגי. עם כל הכבוד לנחמדות ולחברות שהתפתחה בייננו פה בביינו, כשמדובר בכסף העם הקזחי, כך הבנתי מאוחר יותר לא מתפשר. אבל אם ככה תיפתר הבעייה, אז עשינו עסק. החלפתי את הכסף וקניתי את הכרטיס

בבוקר שלמחרת, בשעה 09:00 בבוקר, הגעתי לאקטאו

א

פספורטס, דוקיומנטס, רגיסטרציה

מעבר הגבול האחרון, היה צנוע ופשוט. כמה קראוונים פרוסים לאורך הכביש, שוטרים משועממים וממורמרים יושבים חסרי מעש על הספסלים בצל העצים ומחכים לאנשים שיגיעו לחצות את הגבול מטג'יקיסטן לאוזבקיסטן, עוד מקום שלא חשבתי שאהיה בו אי פעם. הגענו לשם בשעת בוקר קרירה, משוויצים כמו טווסים שכאילו לא מודעים לזנב שלהם, באופניים העמוסות שלנו ומחייכים במתיקות לשוטרים. מייד קלטנו מי הבוס - ההוא בלי החולצה ששוכב על הספסל עם המפרק על הקרשים והראש מונח על כף היד. האדישות הסמוייה שגילה לנוכח ההגעה שלנו, והפרצוף התחמני שהעלה באטיות מחושבת הסגירו את העובדה שיש לנו עסק עם נחש אמיתי

הקצין הבכיר מתנהל בעצלתיים, הוא עושה לנו טובה, מתיישב, מנער אבק דמיוני ממכנסיו, אוסף את החולצה מהענף שהיא תלוייה עליו, ובתנועות איטיות ואציליות, שמביעות את חשיבותו של המעמד והן את חשיבותה של האישיות, קורא לנו לבוא אחריו לביתן הראשון. הוא איטי ונחוש, מבטו תקוע ברצפה בזווית של 45 מעלות והוא מסמן לנו עם היד וצועק בלי להזיז את המבט "פספורטס, דוקיומנטס, רגיסטרציה" דוקיומטס זה הכינוי של הסובייטים לכל דף שהוא לא נייר טואלט. הסיוט הבלתי נגמר של האזרח כאן בהתמודדות הבלתי נלאית של האזרחים והתיירים אל מול מפלצת הבירוקרטיה הסובייטית. אנחנו נכנסים יחד לחדר, הוא מחזיק את הדרכונים בידים בטוחות, קורא אותם ומתחיל עם ההצגה: הגבות מתכנסות, כף היד אוחזת בלחיים, מדפדף בדרכון כמו שסופרים שטרות - עם האגודל, מגרד בראשו ומתחיל להניד בראשו בתנועות איטיות שהולכות ומתגברות.לבסוף הוא מניח את הדרכונים ומכריז ברוסית חגיגית ש"יסט פרובלם" ושעלינו לשלם עבור ה"אקולוגיה" י

אנחנו מרימים גבה ועושים את עצמנו לא מבינים. האמת שלא היה צריך לעשות את עצמנו, באמת לא הבנו. אנחנו אולי הדבר הכי אקולוגי שיש, על מה צריך עכשיו לשלם עוד שני דולר לבן אדם, מה זה השטויות האלה. אנחנו מסבירים לו ברוסית בצורה הגיונית שאין שום סיכוי שאנחנו הולכים לשלם לו את הכסף - "נייט!" י

הוא מחזיק את הדרכונים ואומר לנו שזה "פרובלם". פרובלם? אין שום בעייה, אנחנו נשב פה ונתמין עד שיבוא עוד בן אדם ויסביר לנו מה פשר העניין הזה. הוא מסתכל בי בעיניים לא החלטיות ואומר שהוא רוצה להסתכל בתיקים שלנו. יש לנו ביחד פחות או יותר 40 תיקים בגדלים שונים. נהדר, לנו יש זמן, אנחנו מזנקים על האופניים ופורקים את כולם ושמים לו אותם בערמה במרכז המשרד הקטן שלו. יפה, עכשיו צריך להתחיל לפתוח את כולם

אני פונה אל התיק הראשון ומתחיל להוציא אותו בצורה של שביתה איטלקית. זזים נורא נורא לאט. כל דבר לוקח המון זמן, השק שינה יוצא לאט לאט מתוך השק כמו פרפר שיוצא מתוך גולם, אחריו האוהל, הכיסוי של האוהל, היתדות - כל יתד בנפרד, שק שינה נוסף, הסדין, הפיג'מה, התחתונים, ושקי הדחיסה של השק"שים, הכל יוצא ומונח בערימה עייפה במרכז המשרד, והכל נורא נורא לאט. את הכיסוי המאובק של האוהל אני פורש לפניו ומראה לו שאין לי שם שום דבר לא חוקי

תיק ראשון נפתח ונסגר, וזה לקח בערך חמש או שש דקות, לפי הקצב הזה יש עוד סה"כ שלוש וחצי שעות וגמרנו, אבל לנו יש זמן. ארז ולירון פתחו בינתיים בחוץ כמה שוקולדים בהמתנה לתורם. הם הציעו לשאר השוטרים בתחנה שהתחילו כבר להבין פחות או יותר מה קורה פה והשתעשעו מהסיטואציה. מה, הצענו לחיילים לא נציע למפקד? אנחנו מציעים לו מהשוקולד והוא ברוב טיפשוטו לוקח, אחרי הכל, וופל חינם!. באמצע התיק השני, אנחנו לוקחים הפסקה, ומתיישבים לאכול וופל. הוא מכניס אותו לפה וגומר אותו תיק תק. ואני בביסים של ציפור מתעכב ומתענג על השוקולד ממוצא איראנית- מתענג עליו שוב ושוב, יושב על השולחן ומלקק את האצבעות. קיפלתי את העטיפה בצורה סימטרית ויצאתי לזרוק אותה מחוץ למשרד בפח זבל שנמצא 100 מטר מהמשרד

המסכת נשמכה ככה עוד כמה דקות ובאמצע התיק השני הבחור פשוט ויתר, החזיר לנו את הדרכונים, וחזר להתפרקד על הספסל עד שיגיע הפראייר הבא

בביתן הבא שבו עברנו, דוכן החתמת הדרכונים, מייד רץ אליינו אחד החיילים ושאל אם שילמנו על האקולוגיה? אמרנו לו שלא. פרצנו שניינו בצחוק, החייל היה מבסוט עד הגג, פתח את השער ובחיוך מרומם הצדיע לנו. שחררנו אותו ונכנסו לאוזבקיסטן

פרק ב

מעתה פרק ב - זה היומן החדש של יואב